ב- 6:30 בבוקר התעוררתי בבהלה. איך עשיתי טעות כזאת - כעסתי
על עצמי. זה אמור היה להיות הלילה הגדול מכולם. ערב המילניום.
סילווסטר האלף. אני, אני נרדמתי. פספסתי את הזיקוקים בכיכר. לא
ראיתי את השעון על מגדל עזריאלי. "עינת" - צעקתי לעצמי. עינת
מחכה לי. מחכה לנשיקה המדוברת. "אין סיכוי שהיא תסלח לי בשנה
הקרובה". המסיבות, הריקודים, הבירות - הכל נגמר ואני ישנתי.
מאוכזב יצאתי החוצה להביא את העיתון. אם לא להיות נוכח ברגע
ההיסטורי, לפחות לקרוא עליו. פתחתי את הדלת, כמובן שהעיתון לא
היה. "למה שיגיע בזמן" -צחקתי מיואש.
בדרך חזרה לתוך הבית העפתי מבט לרחוב. שקט ושומם. מכונית בודדה
עמדה לפני רמזור. משהו נראה לא כשורה. במבט שני, ראיתי
שהרמזור ירוק. המכונית עדיין הייתה ללא תנועה. הסקרנות משכה
אותי לכיוון המכונית. סובארו כחולה. אורות דולקים. מנוע עובד,
אך איש לא נמצא מאחורי ההגה. "מוזר" חשבתי לעצמי ושבתי לביתי.
הדלקתי את הרדיו במטבח. "רדיו חיפה". הקומקום שרק בכח, רק כדי
לרמוז לי שהמים רתחו. בכלל לא שמתי לב שמהרדיו לא יצא הגה.
ב- 8:00 החלטתי להעיר את עינת. ככל שאתחיל עם הסליחות יותר
מהר, כך יהיה לה פחות זמן להתעצבן. בצלצול השמיני הבנתי שהיא
לא בבית. למה שתיהיה. מעניין איזה בחור מתעורר לצידה ברגע זה.
קללתי תוך כדי טריקה ויצאתי לבדוק שוב את מצב העיתון החסר.
הסובארו עדיין עמדה ברמזור. מסביב שום סימן לקיום היומיומי של
האנשות. משהו לא בסדר. כל תחנות הטלוויזיה היו שחורות. אפילו
CNN . מבולבל מצאתי עצמי בתוך המכונית. נוסע ברחובות חיפה ללא
סיבה ברורה. מכוניות מפוזרות בכל המסלולים. כולן נטולות
נהגים. בהיסטריה נעצרתי בתחנת הדלק. אף אדם עם סרבל כחול לא
חיכה במשרד. את המשטרה אי אפשר היה לתפוס בטלפון. "מה לעזעזל
הולך פה צעקתי" - בתקווה שמישהו ישמע ויבוא. אף אחד לא בא.
כמו כל אחד אחר במצבי נסעתי לבית של אמא. אמא תמיד יכולה לעזור
לאדם בן 22 שקם בבוקר ומגלה שהוא לבד בעולם. "אמא" - צרחתי
לדלת הכניסה הלבנה. "אמא, את בבית" - דפקתי בכח. שום תגובה לא
בקעה מבפנים. שלוש דקות בכיתי אל הדלת, עד שחשבתי לנסות את
הידית. הדלת נפתחה בחריקה הקבועה. כאילו לא היה אכפת לה שהעולם
נעלם. המים במקלחת זרמו. הטלוויזה היתה פתוחה. אבל אף אמא לא
היתה בבית. באמת שהייתי מסתפק בכל אמא ברגע זה.
"מה אני עושה עכשיו"- שאלתי את עצמי בחוסר אונים שכזה. אני
יכול לעשות הכל. יש לי את כל העולם לרשותי , ובכל זאת אני לא
מוצא עצמי. התהלכתי ברחובות. ליד הסופר נעצרתי. התבוננתי סביב,
לבדוק שאף אחד לא נמצא. את כיסא הפלסטיק שישב ליד הדלת דפקתי
בחלון. קול התנפצות אדיר נשמע, בעוד זכוכית התנפצה לכל עבר.
קול אזעקה צרח לאוויר שניות מאוחר יותר. "מה הבעיה, עכשיו נחכה
למשטרה שתבוא"- ניסיתי לשכנע עצמי. חצי שעה מאוחר יותר, אחרי
שלוש שקיות במבה הבנתי שגם המשטרה נטשה את העולם. לפני שעזבתי
את הסופר עוד הצלחתי להכניס סוכריה על מקל לכיס. מהסוג הטעים
שהופך למסטיק.
ירדתי לים. המקום היחיד שיגרום לי לחשוב בהגיון. אם לא לחשוב
בהגיון לפחות להרגיע אותי. השעה הייתה שלוש. לשמש לא היה אכפת
שהעולם התרוקן מאדם. היא המשיכה להעיר במלא עוצמת. ובדיוק
כשעיניי נעצמו, שמעתי צעקה- "אני כל-כך שמחה לראות אותך".
בדמעות רצה אליי הבחורה מושיטה ידיה לחיבוק. הדמעות הפכו לבכי
שתוך רגע הפך לשמחה מלווה בצחוק. מופתע, גם אני צחקתי . "מה
קורה פה"- שאלנו אחד את השני. מאוכזבים מכך שלאף אחד מאיתנו
אין את תשובה.
שמה היה שני. היא היתה בת 22. בדיוק כמוני. אני חייב להודות
שנראתה טוב. לאחר שעה של דיבורים, הספקתי לשכוח שהעולם ריק
מאדם. כבר חשבתי איך אוכל להכניס אותה למיטה. והיא, היא קראה
מחשובתיי. "אל תחשוב על זה אפילו" - אמרה - " גם אם היית הגבר
האחרון עלי אדמות". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.