פרופסור למתמטיקה שימושית אמר לי פעם כי כל החיים הם בעיה
טכנית אחת גדולה. אמירה זו הובילה אותי לכתיבת חיבור זה, העוסק
בקשר שבין מתמטיקה לבין אהבת בשר ודם. אני מעוניין לפתוח את
החיבור בשני ציטוטים.

הראשון מתוך "מאמר על המתודה" מאת רנה דקרט:

"יותר מכל מצאה חן בעיניי המתמטיקה, מפאת הוודאות והבהירות של
עיוניה. אך עדיין לא נגלה לפניי תפקידה האמיתי: חשבתי שאין היא
עוזרת אלא לאמנויות המכניות, והיה הדבר לפלא בעיניי שבשעה שיש
לה יסודות חזקים ומוצקים כל-כך, לא בנו עליהם דבר נעלה יותר."

ציטוט שני הוא שני בתים מתוך שיר של ח"נ ביאליק, "הכניסיני תחת
כנפך":

"ועוד רז אחד לך אתוודה:
נפשי נשרפה בלהבה;
אומרים, אהבה יש בעולם -
מה זאת אהבה?

הכוכבים רימו אותי,
היה חלום - אך גם הוא עבר;
עתה אין לי כלום בעולם -
אין לי דבר".

במהלך חיבור זה אנסה לקשור בין שני הציטוטים הללו ולחדד את
נושא חיבור זה - הקשר שבין מתמטיקה לאהבה.

אפתח בנושא הפשוט יותר: במתמטיקה. מה יש בה המושך חברי סגל
באוניברסיטאות, פיזיקאים, מהנדסים, חוקרים וסתם הדיוטות?
התשובה לפי דקרט - ודאות ובהירות. ובמילה אחת ביטחון. המתמטיקה
נוסכת ביטחון בשולט בה. המתמטיקה ודאית וברורה ואינה משנה את
חוקיה. אם נמצא כי פתרונה של משוואה אלגברית מסדר ראשון הוא
חמש ושני שלישים, אזי פתרון זה יישאר זהה בכל זמן ובכל מקום.
לא ייתכן כי במקום אחר ובזמן אחר פתרונה של אותה משוואה ייהפך
ל שלושים ושתיים. המתמטיקה מפזרת ערפל ומשמשת כפנס מאיר, כסלע
הניצב במים סוערים, אמת חד משמעית שניתן לשוב אליה בכל רגע
ובכל שלב ולהתענג על יופייה.

בדיוק לשם כך היא משמשת - כמקום מפלטם של אלו הבורחים ממסתרי
האהבה או של אלו שנפגעו ממנה. אם תיארנו את המתמטיקה כסלע במים
סוערים, אזי האהבה היא הרוח המסעירה את המים, האנרגיה היוצרת
את הגלים. לפי ביאליק היא מסוכנת: ניתן להישרף בה, אופייה אינו
ברור, היא מרמה - מבטיחה את הכוכבים ובסוף מותירה אותך חסר כל.
בקיצור, לא בטוחה. וכך אנו מגיעים לעיקר טיעונו של חיבור זה -
להיעשות חוקר מדופלם במתמטיקה היא דרכו של אדם שאינו בוטח
באהבה.

לצורך הבנה מעמיקה יותר של הקשר מתמטיקה-אהבה עלינו להבין מה
המשותף ביניהם. מחבר שורות אלו נתקל לא פעם במתמטיקאים שהיו
יכולים לפרש את השורות הבאות - "הגלי-נא ומהרי בואי בואי
אלי... לא ביקשה נפשי כי אם הגלותך" ("איך"/ביאליק) - כביטוי
כנה ואמיתי של תשוקתם לגילויה של גישה מתמטית חדשנית שתעזור
להם להוכיח את השערת רימן. החוקר, כמו המאהב, רודף אחר היופי
והאמת. גילוים של מושאי תשוקותיו מוביל לתחושת סיפוק והישג.
אלא שבעוד שכיבושו של המאהב הוא זמני וחולף ונדרש לביצוע מחודש
פעם אחר פעם, הרי גילוי של המתמטיקאי הוא נצחי.
המאהב  עסוק ללא הרף בשאלות האם אהובתו עדיין חשה כלפיו את
אותם רגשות עזים שהיו בתחילת הקשר? מה הוא עצמו חש? כמה זמן
עוד תימשך האהבה? האם תגבר או תיחלש? האם יישרף בה, ייהפך
תלותי באהובתו ולבסוף היא תעזוב אותו והוא יוותר רק עם התחושה
כי בלעדיה אין לו דבר בעולם? בעוד המאהב עסוק בתהיות כאלו
ואחרות, המתמטיקאי יודע כי גילוי משפט מתמטי חדש או פתרון של
משוואה הוא שריר וקיים בכל עת, והתובנה שרכש תישאר עמו למשך כל
חייו. מעבר לכך, תוצאות מחקריו יהיו רשומים על שמו וחקוקים
בספר דברי הימים של ההיסטוריה האנושית גם זמן רב לאחר מותו. על
כן לא נתפלא כי ברגעי משבר בחיי האהבה יהיה מחקרו של המתמטיקאי
הפורה ביותר.

על מנת להבין טוב יותר את דרך החשיבה של מתמטיקאי טיפוסי אביא
ציטוט נוסף מספרו של דקרט: "ותמיד בערה בלבי התשוקה ללמוד
להבחין בין האמת והשקר כדי לראות בבהירות את המעשים שיש עליי
לעשות וכדי לצעוד בחיים הללו צעדים בטוחים." התשוקה הבוערת
בלבו של המתמטיקאי היא לבהירות וודאות מתוך שאיפה שהללו יתנו
את הביטחון. השליטה מגיעה מתוך הבנה.

חישבו על אדם כה מפוחד וחרד מפני אובדן השליטה שטירופה של
האהבה מזמנת, עד כי העדיף להשקיע את מרב זמנו, מרצו וכוחותיו
בגילויים ובמחקרים מתמטיים. אותו אדם המוצא את סיפוקו במישור
הרוחני בלבד מפתח עם הזמן גם קשר רגשי למושא מחקרו ועלול לטעות
ולבלבל בין אהבה למתמטיקה לבין אהבת בשר ודם.

הזמניות, החשיבות הניתנת לרגע החולף, ההכרה ביופי הארעי הפגיע
שכמוהו לא ישוב, הציפייה להפתעה שיזמן הרגע הבא, הפחד מחוסר
ההמשכיות ומתן האמון באחר היא זו המבדילה את אהבתם של שני בני
תמותה מאהבתו של בן תמותה יחיד לרעיון מופשט ונצחי. דווקא
הידיעה כי האהבה היא זמנית ונדירה היא הכוח המניע והגורם
המייחד את הרגע באהבתם של זוג בני חלוף. איתנות האמת המתמטית
והישארותה זהה ובלתי משתנה בכל עת הופכת אותה למשעממת מול
תהפוכותיה של האהבה. על כן החוקר הנבון יאחז במוצקות הפתרון
המתמטי ברגעיו הקשים, אך בו זמנית לא יפחד לנוע על גלי האהבה
וינהג לפי דבריו של הנביא: "כאשר רומזת לך האהבה לך אחריה אף
שדרכיה קשות ומכבידות." ("הנביא"/ג'וברן ח'ליל ג'וברן).

לאותו פרופסור הייתי משיב כי החיים מורכבים מאין ספור רגעים
חולפים המקבלים את מלוא עוצמתם כאשר הטכניקה נעלמת.