הפעם האחרונה שהיא השתכרה הייתה בקלאד-מד בצרפת. היא הייתה עם
הוריה ואחיה, והכירה שם חבורת ישראלים שהיו בגילה, איתם התחברה
לכל אורך השבוע. בלילה לפני האחרון הייתה חגיגה גדולה עם
קריוקי וריקודים וכולם שמחו כל כך. אחרי שהמשפחה עלתה למעלה
לישון, היא והחברות ירדו חזק על הבר. אחרי שעתיים כבר הייתה
מסטולה לגמרי, עם בחילה חזקה במורד הגרון וראייה מאוד לא
ממוקדת. שכחה מי היא, מה היא ולאן היא צריכה להגיע, ואם לא היה
שם אותו בחור עם תושיה שהציל אותה מידי אוסטרי שיכור גם כן,
שגרר אותה לחדרו, מי יודע מה היה קורה...
אחרי הפעם הזו, היא לא יכלה לגעת יותר באלכוהול. שנים עברו אבל
כלום לא עזר. לפעמים ניסתה בכוח לקחת כמה שוטים קטנים של טקילה
או וודקה תפוזים, אבל התחושה המוכרת הזו של הבחילה צרבה לה כל
כך עד כדי שהייתה צריכה להתאפק שלא להקיא במקום.
בידיעה שהיא לא הולכת לשתות אלא לפקח על חברותייה, יצאה למסיבה
מצומצמת בקיבוץ ליד שארגנה חברה משותפת. המסיבה הייתה בדיוק
בסגנון שאהבה. מוסיקה איכותית: רוק עברי ולועזי, שנות השמונים
ולהיטים מזדמנים פה ושם. האווירה הייתה קלאסית, הבר היה חופשי
והקוקטלים היו משובחים.
בשעה מאוחרת, כשכולם כבר שתויים ורחבת הריקודים בשיאה, הוא
נכנס לחדר הקטן בו התקיימה המסיבה. היא ישר קלטה אותו וליבה
צנח למטה, וכמעט שגם היא, לולא הייתה שם חברתה שתחזיק אותה.
הוא, שגרם לה לתסבוכים הכי קשים שאפשר לתאר. הוא, שפגע בה מבלי
לדעת כל כך הרבה פעמים. הוא, שגרם לה לחולשה ולרעד כשרק הביטה
בו. אותו אחד הוא זה שעמד כעת בכניסה לחדר, מחזיק סיגריה שרק
הודלקה בידו, וסורק את החדר.
תוך כדי אמירות שלום לאנשים שהכיר, פנה לכיוון הבר והתחיל את
הערב עם פונץ' עדין בטעם תות. היא עדיין בהתה בו בכאב והערצה,
מקובעת באמצע רחבת הריקודים ההומה. הוא הפנה את ראשו אליה
ומבטיהם נפגשו. הדקירה בחזה הייתה אמיתית, אבל היא ידעה שאסור
לה להראות שום ביטוי של חולשה, שעליה להיות חזקה כלפי חוץ,
אחרת תעשה צחוק מעצמה, ואחרי הפעם האחרונה אולי זה לא רעיון
הכי טוב...
אחרי זמן מה בו המצב נמשך באותה השיטה (הוא ממשיך לשתות, היא
ממשיכה להשתטות), ניכרו בו סימני האלכוהול הראשונים. הוא הוריד
את חולצתו והתחיל למלמל שטויות למי שעבר לידו או העז לדבר איתו
ישירות.
כנראה הנחישות לא דעכה בה, והיא זממה מזימה בראשה, ולא עברו
שניות אחדות והיא פנתה לכיוון הבר, מתיישבת לידו. השיחה קלחה
כמו שיחה בין מפגרים, והיא הרגישה שעליה להתרכך ולו במעט. היא
הצליחה איכשהו להתגבר על 'טראומת השתייה שלה' ונתנה לאלכוהול
לחדור עמוק לתוך גופה.
לאחר זמן מה בו שניהם הספיקו לשתות מנה הוגנת (ביותר) של
אלכוהול, הוא לקח את ידה והוביל אותה לחדר צדדי, בו נמצאה ספה
מלוכלכת משהו ומנורה שנדמה כי רק החשיכה את החדר עוד יותר.
ידו נשלחה לחזה ופיו לפיה והמשחק המטריף בניהם התחיל. בעוד ידו
יורדת לכיוון איברה, הוא הצליח להוריד ממנה את חולצתה ולאחר
כמה שניות נשארו עירומים שניהם. הוא החל מנשק אותה בצווארה
הארוך, יורד בזהירות למטה לכיוון החזה, מוצץ פטמותיה הזקורות.
לא עבר זמן רב והוא היה בתוכה, נע בפנים קדימה ואחורה, מתעלם
מכאבה וחוסר בהירותה המוחלט. לאחר שגמר, יצא מתוכה, התלבש, אמר
לה מילה או שתיים שגם ככה היא לא קלטה, והלך משם, מותיר אותה
עירומה ובודדה.
כשחברתה העירה אותה, הכל עוד כאב. ראשה הלם מהאלכוהול ואגנה
שרף מהיחסים. היא נזכרה בכל מה שקרה וידעה שטעתה, שנסחפה,
שהולך לקרות לה משהו רע...

במבט לעבר, בעודה שוכבת במוסד לגמילה מאלכוהול, הייתה מקללת את
הרגע בו פסעה אל הבר ונתנה את עצמה בשבילו. לאחר שלושה חודשים
ארוכים, כשהרגשה טובה וחדשה בליבה, יצאה מהמוסד. את התינוק היא
החליטה להשאיר אך השאלה אם לספר לו על תוצאות מעשיהם באותו
הלילה התחבטה בה זמן רב, וכשנולד התינוק והציף את חייה היא
ידעה שעליה להרחיקו מאביו.
הילד גדל והיא התחזקה יחד איתו. הקשר בניהם היה מיוחד, והיא
חינכה אותו חינוך טוב וקפדני, מלמדת אותו שלא לחזור על טעויות
כמו שלה, אלא לראות תמיד את העתיד ולחשב מעשים.
יום אחד, לאחר שגדל קצת והתבגר, היא סיפרה לו כיצד הרתה וילדה
אותו, יחד עם תחושות הכאב והאשמה ששררו בה במשך כל אותו זמן.
הוא חיבק אותה ושתק, מנסה לעכל אך לעודד.
יום לפני גיוסו הלך עם חבריו למסיבה. הוא שתה מהקוקטלים והקפיץ
טקילות, אך ידע מתי לשים גבול לדבר. מאושר מהאלכוהול ושמח
בכלל, לא שם לב לבחורה שישבה לידו על הבר, משוחחת עימו כבר
קרוב לשעה, ובולעת אלכוהול בקצב מטורף. מפה לשם מצא את עצמו
איתה בחדר סמוך, רוכן מעליה, כשהיא מפשיטה אותו ומענגת את
גופו. הוא ניסה להתנגד, כשהצד הצלול שנשאר במוחו מזכיר לו את
השיחה עם אמו לפני כמה שנים, וכמה שהבטיח לא לגדול להיות כמו
אותו אחד שלצערו אין ברירה אלא לכנות אותו אביו.
הוא ידע עד כמה הוא משפיל אותה בכך שקם ממנה, לבש את בגדיו,
ואמר לה את המשפט שהפך אחר כך להיות שגור בפיו יותר מידי
פעמים: "זאת לא את, זה אני, ואם נמשיך עכשיו נדפוק לנו את
החיים", אותו משפט שהפך אותו לגלמוד ובודד, חסר חברה ואהבה לכל
החיים...