"בנץ צודק, חייבים לאכול תולעים"
"אבל אני לא רוצה, הן לא נראות כל כך טעימות"
"שמשון, אם אתה רוצה למות, תעשה על רפסודה של משהו אחר. בנץ,
תגיד לו!"
היה שקט, זה היה תורו של בנץ לדבר והיה לו הרבה להגיד, כשסיים
הגיע תורו של שמשון
"טוב"
"אז, תאכל?"
"לא, אני אחכה שתגיע רפסודה של משהו אחר"
"טוב"
בנץ היה אורח יותר נחמד משמשון, חוץ מהכרבולת שלו, הוא גם היה
מנומס ומאד חכם. שמשון תמיד התלונן. אני הייתי משוגע, שמשון
היה אורח מעצבן ובנץ היה דוכיפת.
זה היה יום אחד בחודש אחד ב-1900  ומשהו, השמש זרחה כרגיל,
והים היה סוער למדי. כבר שבועות שאנחנו בים ולמרות שאנחנו
רואים את הגדות מכל הכיוונים נידמה שאין אנחנו מצליחים לנוע
לכאן או לכאן. המים הכחולים שנעו ברוגע יום - יום לא נראו
שסחפו אותנו לשום מקום, את האופק לא ראינו בכלל, ההרים שמסביב
לים הסתירו אותו.
כולנו הסכמנו שבנץ היה הכי החכם והוא לא הפסיק להוכיח את זה.
ובנץ צדק שוב, באמת התחלנו להיות רעבים.

יום אחד, הגיע רפסודה אחרת לאזור שלנו, ישב עליה איש בודד,
מזוקן וזקן, שניראה כמו שאני הרחתי, לבוש בסחבות וספוג במים,
הוא ניראה עלוב יותר מאתנו אפילו. שמשון לא יכל להתאפק, הוא
צעק לעבר הנוסע שיתקרב, האיש לא רצה לאכזב את שמשון והתקרב
"אפשר למות ברפסודה שלך?"
"סליחה?"
"האידיוט כאן והדוכיפת שלו לא מרשים לי למות כאן, אכפת לך אם
אני אמות אצלך?"
"למות?"
"כן, למות?"
"הציפור אמרה לך שאסור לך למות שם?"
"כן, גם הציפור"
"הציפור מדברת?"
"לא, ברור שהיא מדברת"
שוב היה שקט, דממה אף קול לא נשמע. אבל בנץ דיבר, הייתי חייב
להתערב קללות שכאלה...
"בנץ! ככה לא מדברים אל אורח, תתנצל"
שקט....
"אתה מקבל את ההתנצלות שלו?"
"לא זכור לי שהוא עשה משהו רע, וגם לא שמתי לב שהוא התנצל"
"אם בעיינך מילים שכאלה הן בגדר הסבבה, אז אתה מוזר. אבל לא
לשמוע את ההתנצלות, אחרת צעקות כאלה?"
"צעקות כאלה?" הוסיף שמשון
"............." הוסיף בנץ
"אתה משוגע? הציפור הזאת לא אמרה כלום מאז שהגעתי? ואני מוכן
להתערב שהיא לא אמרה כלום גם לפני"
"עכשיו אני חושב שזה תורך להתנצל"
"משוגעים..." הוא מלמל הזמן שהתרחק מהרפסודה שלנו.
"אתה מרוצה? הברחת אותו, עכשיו אני חייב לחכות עוד, יום אחד
אני אמות כאן בכוונה"
לא הקשבתי לו, הייתי מרוכז יותר בתלונות של בנץ
"..........."
"גם אני לא מבין איך הוא העז"
"............."
"כן, אבל אתה התחלת"
"..........."
"אתה באמת ציפור!"
".........."
"נמאס לי מהוויכוח הזה, אני הולך לישון"
הלכתי לישון.

למחרת בבוקר התעוררת מאוחר, שמשון שמח לראות שהתעוררתי, היו לא
חדשות חשובות.
"אני חושב שבנץ עלה על משהו"
"על מה?"
"על איזה נקבה בלילה"
"אבל אני גיליתי למה אנחנו לא מתקרבים לחוף"
"ולמה זה?"
"אנחנו קשורים"
"אל תגזים, אני יכול לשכוח ממך בשניות, וחוצימזה, זה לא קשור"
"התכוונתי שהרפסודה קשורה לקרקעית בחבל"
"ומה יקרה אם נשחרר אותו?"
"נתחיל לזוז"
"אז למה אתה מחכה?"
"אני לא יודע איך לשחרר אותו"
"תשאל את בנץ"
"שאלתי, הוא החליט שהוא שותק היום"
"יש לך סכין?"
"לא"
"מספריים?"
"לא"
"אולר?"
"לא"
"פותחן קופסאות?"
"לא"
"נעליים?"
"לא"
"חצוצרה?"
"לא"

השיחה הזאת נמשכה עד שעות הערב המוקדמות. היא לא הובילה לשום
מקום והחלטנו לרדת מהרפסודה לשחות לחוף ולהביא סכין כדי שנוכל
לשחרר את הרפסודה ולחזור סופסוף לחוף.
זה פעל, וכשסופסוף "החנינו" את הרפסודה על החוף, היה כבר מאוחר
והחלטנו לבלות את הלילה האחרון על הרפסודה. מן הסתם התעוררנו
בלב ים בלי אוכל מים או מושג איפה בנץ.

שמשון החליט להעיר אותי בדרך המסורתית
"בוקר טוב"
"לא, למעשה אחד הגרועים ביותר"
"למה?"
"כי אנחנו בלב ים"
"לא, תסמוך עלי, לב לא נראה ככה"
"זה ביטוי"
"נכון, וגם בוקר טוב זה ביטוי"
"הבנתי את הנקודה שלך, בוקר טוב"
את היום הזה בילינו בלאכול תולעים, שמשון נכנע לרעב ואני סתם
נהנתי. בנץ גם אכל, אבל בנץ ציפור וזה מה שציפורים עושות. (אני
יודע שאמרתי שאני לא יודע איפה בנץ, אבל זה היה רק כדי שהסיפור
ישמע מעניין למרות שהוא שטוח כמו פרסה של סוס אחרי שקרנף שמן
הכריח את מוכר הנעליים לפרס אותו עם פרסה של סוס)
(ועוד סוגריים, אני לא יודע מה הטעם של תולעים אז אני אדלג על
הדיאלוג של ה"טעם של עוף" ברשותכם, או בלעדיה). עכשיו בבטן
מלאה התחלנו לחתור, לא הגנו לשום מקום, אבל חתרנו.
אחרי יומיים בנץ עף משם ושנינו מתנו.

דבר המחבר:
תשמעו, אני יודע שזה הסיפור הכי מסריח העולם.
מי שנותן לי יותר מ2 אני לא אבין. אבל הרגשתי דחף לכתוב ולא
הייתה לי מוזה, זה כמו לנסות לצייר עם הציפורניים על אבן כי מש
בא לך, זה יצא מסריח אבל זה יצא. בעניין הסוף המאוד מפתיע ולא
קשור: פשוט נמאס לי מהסיפור הזה וחבל סתם לזרוק את כל מה
שכתבתי עד עכשיו.
- רק הבהרה קטנה, בנץ באמת לא מדבר - אני משוגע.