הדיסק של האחים אולמן חוזר להתחלה. תשע בערב. יום שישי. קר לי
בידיים וברגליים ויש לי דקירות חשודות באצבעות. פעם אהבתי את
החורף אבל היום הוא לא יותר מתפאורה נחמדה לאגדות ואני, רק
תתנו לי קצת שמש ושמיים כחולים וריח של חום, ואני מסודרת.
ימי שישי בבית כשמתחיל להיות לילה ואני אוטומטית עצובה. לא טוב
לבד, לא טוב ביחד. אני מושכת קאמל מהחפיסה ורואה שזו הייתה
האחרונה. מציתה אותה בתוגה ונותנת לאפר ליפול ככה סתם. לפחות
שתהיה לי קצת תעסוקה אחר-כך.
אני הולכת להכין קפה ונזכרת בפעם ההיא שחיזקנו עם דרמבוי
ודיברנו עם אלוהם כל הלילה. עכשיו אני יושבת וצופה ב'טנגו
אחרון בפריז' ומאוד משעמם לי אפילו שזה הסרט שאני הכי אוהבת
בעולם. כל המעשים הכי טיפשיים שלי נבעו משעמום ולא מוצא חן
בעיניי העסק. חוץ מזה מתחשק לי משהו מתוק אז אני נועלת נעלי
ספורט, לוקחת את המפתחות של האוטו ונוסעת לפיצוצייה הכי רחוקה
כי כבר אמרנו שמשעמם ואין מה לעשות גם ככה. אני נוחתת עם האוטו
בשלולית ומקללת את כל העולם ואת המים שבחרו להצטבר דווקא איפה
שרציתי לחנות.
"שלום" הבחור בפיצוצייה נראה משועמם משהו ובטח שמח מזה ששברתי
לו את השעמום
"אהלן" אני לוקחת ארבעה פסק זמן וגם שתי חפיסות שוקולד אגוזים
ומוסיפה אליהם שקית קליק
"מתכננת ערב פרוע?" שואל איזה בחור עם שיער ליפה וזיפים
אין לי כוח לענות, מאיפה הוא בא לי עכשיו.
אני מבקשת חפיסת קאמל מהבחור של הפיצוצייה ומחליטה לקחת שקית
צ'יפס. כי למה לא. אני משלמת ומתחיל ככל הנראה הגשם הכי חזק
שירד פה בעשור האחרון. אני מתלבטת אם לרוץ לאוטו או לחכות שהוא
ייפסק ומחליטה שלנהוג ככה זה לא חכם אז אני פותחת את השקית
קליק ומתיישבת ליד שולחן פלסטיק עם כתמים של מסטיק. הבחור עם
הליפה והזיפים לוקח גם כיסא ובוהה בגשם. אני בוהה בו. השרוכים
בנעלי ספורט שלו לא שרוכות עד הסוף והליפה שלו כבר לא ממש
נראית לי ליפה אלא המון תלתלים לא מסודרים. אני כבר בסיגריה
השנייה, הגשם ממשיך ושלושתנו יושבים בפיצוצייה הזו ושותקים.
אין לי אנרגיות לחשוב על המצב הזה ומייד כשהגשם קצת נחלש אני
רצה לאוטו. הבחור עם הליפה צועק לי שאולי אני יכולה לתת לו
טרמפ.
"אתה אנס? רוצח? אסיר נמלט? מקשיב לאבי ביטר?" אני צועקת מעל
הקול של הגשם
"לא" הוא צוחק
"אז כן"
ברגע שאני מתניעה שלמה גרוניך מתחיל לשיר את שירים פשוטים
"מזמן לא נתקלתי במישהי ששומעת גרוניך" אומר הבחור עם הליפה
"מזמן לא נתקלתי במישהו שתופס טרמפים בשיא החורף במכולת"
"אז זה טוב שפגשת אותי"
"אותי? שם מעניין" אני זורקת בדיחה בשקל
"תנסי עמית" הוא שוב צוחק
"זה שם יפה. אז לאן אתה צריך, עמית?"
"חבצלת השרון. מכירה?"
"חבצלת השרון? ברור" חבצלת השרון. כוסאימא של חבצלת השרון.
צוחקים עליי, אני בטוחה. מכל המקומות בעולם צריך ליפול עליי
דווקא זה שגר בחבצלת השרון. אני מציתה עוד סיגריה. סיגריה של
תסכול. מה רע עשיתי שמגיע לי הסבל הזה?
"אז מה עם הערב הפרוע שלך?"
"לא נורא. גם ככה הוא לא היה יוצא משהו"
"אז לא הרסתי לך תוכניות?"
"אתה מאוכזב?"
"מה פתאום" הוא נדהם "את תמיד מעשנת כל-כך הרבה?" הוא שואל
אחרי שתיקה.
מצחיק הבחור. מכיר אותי חמש דקות וכבר מדבר איתי על ההרגלים
שלי.
"רק כשהורסים לי תוכניות"
"יו, פייסטי" הוא צוחק ויש לו צחוק מתוק כזה אז אני צוחקת
איתו. הכביש ריק לגמרי והפנסים זוהרים עליו.
"אתה גר הרבה זמן בחבצלת?"
"נולדתי שם. את מכירה מישהו מאצלנו?"
בטח מכירה. בטח "ליאת, פחות או יותר" אינעל אימא שלך, אני
מוסיפה לעצמי.
"ליאת באום?" מהטון שלו אני מרגישה שהוא מרים גבות "את משרתת
איתה?"
"דווקא לא. למה?"
"כי היא אחותי" מזל שאני יושבת, אחרת הייתי נמרחת על הרצפה
מרוב אירוניה
"תפני פה ימינה" הוא מכוון אותי ואני מתרכזת בנשימות עמוקות.
אתה בטח ממש נהנה שם למעלה, אני חושבת לעצמי, מביא לי את אח של
ליאת. יופי. יש לך עוד משהו בשבילי?
"וקחי פה שוב ימינה. הבית השלישי" פתאום האוטו קופץ לי ומתחיל
לקרטע ואני מבינה שיש לי פנצ'ר.
"קיבינימט" אני יוצאת מהאוטו ובועטת בצמיג בתסכול "רק שלא
יתחיל עכשיו גשם"
עמית מפגין תושייה, מפשיל שרוולים והולך לחפש את הגלגל הרזרבי.
אני מתיישבת על מכסה המנוע ומציתה סיגריה של עצבים. מקום יפה,
חבצלת, אני חושבת לעצמי והמבט שלי תופס את האוטו של יונתן חונה
ליד הבית שלהם. אני רואה אור דולק באחד החדרים ומנסה לדמיין אם
זה יונתן וליאת שמזדיינים שם או סתם מישהו שרואה טלוויזיה או
קורא ספר.
"תביאי לי את הגלגל" עמית מבקש ואני מגלגלת לו אותו, מורחת על
עצמי את כל השחור שהצטבר על הצמיג.
הוא מחליף את הגלגל בלי שיורד גשם. התקדמות.
"רוצה להיכנס לקפה?" הוא מציע ומחזיק את הידיים שלו רחוק
מהגוף
"אני חושבת שאני אסע הביתה" אני לא מוצאת אף מטלית באוטו לנגב
את הידיים ושואלת את יונתן אם יש לו צינור בגינה.
"השתגעת? תיכנסי לשטוף ידיים"
איך מסבירים לבחור שאת לא רוצה להיכנס אליו הביתה כי את לא
רוצה לפגוש את אחותו ביחד עם הבחור שאת מתה להוריד במכות אבל
הכי אוהבת בעולם בלי לצאת מטורפת לחלוטין?
הוא תופס לי את היד וגורר אותי אחריו. יש להם ספות חומות בסלון
עם כריות סגולות ופסלים של אינדיאנים מגוחכים, אבל נחמדים.
"את קודם" הוא משחק אותה ג'נטלמן ואני שוטפת את הידיים מהר מהר
כדי להסתלק משם מהר מהר.
אני כבר עם רגל בחוץ כשהוא עוצר אותי ושואל לאן אני כל-כך
ממהרת.
"לשום מקום" אני נאנחת, קצת בעצב.
דלת נפתחת בסוף המסדרון ובחורה עם תלתלים חומים גדולים וטרנינג
יוצאת "אה, עמית, זה אתה"
הלב שלי יורד לגרביים.
"היי, אני ליאת" היא מחייכת אליי והולכת להעמיד קומקום "את
מצטרפת אלינו לקפה?"
"לא, אני בדיוק עומדת ללכת" אני אוספת את עצמי
"היא מנסה לברוח לי כבר חצי שעה" עמית משתף את ליאת "אני כזה
מפחיד?"
"מה את אומרת?" ליאת שואלת אותי ואני רואה אותה מוציאה כוס
רביעית.
"שחבל על הכוס" ומדמיינת את עצמי שוברת לה אותה על הפנים.
ליאת ועמית מחייכים ועמית מודה לי על הטרמפ ואני משחקת אותה
נחמדה אבל כבר מתה לעוף משם ואז יוצא יונתן מהחדר, לובש את
החולצת צבים שנתתי לו פעם ונראה סחוט לגמרי ואחרי זה המום
לגמרי כשהוא קולט אותי עומדת ליד הדלת עם רגל אחת בחוץ.
"אה, מאמי, איך אתה מרגיש?" הבת זונה קוראת לו מאמי.
"בסדר" הוא ממלמל ומסתכל עליי. ליאת עוקבת אחרי המבט שלו.
"זאת..." עמית נתקע ומבין שהוא בכלל לא יודע איך קוראים לי.
"נועה" אני משלימה.
"כן, נועה" עמית ממשיך "היא הביאה לי טרמפ ואז היה לה פנצ'ר
ועכשיו היא לא רוצה להישאר לקפה" סיפור יפה לנכדים. הקומקום
רותח וליאת השרמוטה מוזגת לארבעה ספלים. אני מאובנת מדי בשביל
לשלוח אותה לעזאזל אז אני לוקחת את הספל קפה ומתיישבת מול
יונתן. אני לוגמת כמה לגימות, הם מנהלים איזו שיחה ואני כבר לא
יכולה לעמוד בזה. אני מניחה את הספל על השולחן בשלווה ואומרת
להם שאני באמת צריכה ללכת כי כבר מאוחר מאוד ואני רוצה לישון
כמה שיותר לפני שאני חוזרת לבסיס, מודה להם על הקפה וסוף-סוף
מוציאה את שתי הרגליים מחוץ לדלת. אני נעמדת ליד האוטו, מתעכבת
להיכנס אליו, כמעט מצפה שיונתן יצא אחריי. כמובן שזה לא יקרה.
אני נכנסת לאוטו ונוסעת, דוהרת בכבישים ומקללת את חבצלת השרון
מכל הלב.

אני לא בטוחה אם הצלצול בדלת אמיתי או לא אבל בכל זאת מזנקת
לדלת ופותחת אותה. עדיין קצת מטושטשת אני רואה את יונתן עומד
מולי, מעביר משקל מרגל לרגל.
"מה אתה עושה פה?"
"אני לא בטוח"
"אז כלום לא השתנה"
הוא מביט בי בעיניים קצת כבויות
"אפשר להיכנס?"
"כן"
אני סוגרת את הדלת והולכת לשים מים לקפה. הוא לא יודע מה לעשות
עם עצמו אבל לי לא אכפת. שיתלבט עם עצמו, אחרי הכל, הוא טוב
בזה. אני הולכת לצחצח שיניים ושומעת אותו מתעסק עם הקפה. כשאני
חוזרת אני רואה אותו שם לי אחד סוכר, שניים קפה ומקפיץ את החלב
כמו שאני אוהבת.
"אז מה אתה עושה פה?"
"לא יודע. אחרי שראיתי אותך אתמול הרגשתי שאני צריך לראות אותך
שוב"
"אה" נשרפת לי הלשון מהקפה
"שוב את מעשנת?" הוא משחק עם החפיסה של הקאמל
"כן"
"חבל"
"זה לא הדבר הכי נורא שקרה לי"
"את מענישה אותי על-ידי זה שאת מפייחת לעצמך את הריאות?"
"אם הייתי רוצה להעניש אותך הייתי חותכת לך את הצמיגים באוטו"
"נועה, תפסיקי"
אני לוגמת את הקפה בשתיקה
"מה שלומך?"
"אז עכשיו זו שיחת נימוסין? באת כדי להתעניין איך אני מרגישה
ואם אני בסדר? לא איחרת בכמה חודשים?"
"אז בכלל לא הייתי צריך לבוא?" הוא קם
"אתה חושב?"
"אל תהיי כזאת"
"למה? אתה מרגיש לא נעים? לא נוח לך?" אני יורה
"לא, לעזאזל, אני חושב שזה מיותר"
"מיותר? מיותר כמו זה שבאת לפה? מיותר כמו שזה שלפני חצי שנה
שיקרת לי והעפת אותי לכל הרוחות? מיותר כמו זה שלא התנצלת
אפילו? מיותר כמו זה שאחרי שש שנים שלחת אותי עם כרטיס כיוון
אחד לכל הרוחות?"
הוא נראה חבוט לגמרי, אבל לי לא היה איכפת. אני בתנופה ואני לא
עוצרת "מה חשבת שיקרה? שתבוא, תשב כמו אידיוט והכל יהיה
בסדר?"
"גם אצלך כלום לא השתנה"
"תלך, יונתן, תלך" אני לא רוצה להתמודד עם זה שוב
"אני מצטער" הוא כבר יוצא
"קצת מאוחר מדי בשביל זה" אני צועקת אחריו
"את חושבת שלי זה קל?" הוא מסתובב בבת אחת
"זה נראה ככה"
"אז את טועה"
"וואו, איזה יופי. עכשיו אני מרגישה טוב יותר"
"אולי תפסיקי לכעוס שנייה? את לא נותנת לי לדבר אפילו"
אני מתיישבת חזרה, מציתה סיגריה של דווקא ונושפת עליו את העשן
בהתרסה "כולי אוזן, בבקשה, תדבר"
"כשאמרת לי שאת אוהבת אותי אז לא הייתי מוכן לזה בכלל" הוא
מדבר בלי הקדמות "כבר הייתי בטוח שהכל אבוד ושאין סיכוי ואז
פתאום באת ואחרי שהצלחתי קצת להשתחרר ממך החזרת הכל חזרה. ולא
הייתי צריך לשכב איתך אבל לא יכלתי שלא. כן, בסדר, נבהלתי
כשראיתי שאת שלי, כשלא ידעתי אם אני מסוגל להתמודד עם זה אז
ברחתי."
"אתה..."
"לא. תקשיבי" הוא השתיק אותי, כרע מולי ככה שהעיניים שלנו היו
באותו גובה "עשיתי את כל הטעויות האפשריות. לקחתי ממך את מה
שרציתי ולא ידעתי איך להמשיך אז ברחתי. תמיד אמרת לי שאני לא
מה שאת צריכה. אפילו אני התחלתי להאמין בזה. השתקתי אותך כי
ככה היה לי קל. וכל התקופה ההיא... זה רק סיבך הכל ורציתי קצת
להכאיב לך כמו שעשית לי. כשהגעת לסיום טירונות ועמדת בצד,
נראית כל-כך מקסימה וכל-כך מתוקה ורציתי לחבק אותך ולומר לך
שאני אוהב אותך אבל לא יכלתי. את יודעת שאני לא טוב בכל
זה..."
"חצי שנה היה לך לחשוב על תירוץ, ולזה הגעת?"
"יש לי הקלות" הוא ממצמץ בחיוך "כל התקופה האחרונה אני רק חושב
על זה שאני לא יכול בלעדייך אפילו לא עוד רגע, אבל לא עושה
כלום כמו אפס ואם לא היית במקרה מגיעה אתמול אני לא יודע מה
היה קורה"
"היית ממשיך להזדיין עם ליאת ולהאמין שהכל בסדר וככה הכי טוב"

"אבל לא היה לי טוב"
"אבל היה לך קל"
"אבל לא הייתי איתך אז"
"אתה לא איתי גם עכשיו" אני מועכת את הסיגריה במאפרה
"את לא חושבת שזה ישתנה?"
"ואתה?"
"כן"
"באמת? למה?" נהיה לי שחצן הבחור
"כי את אוהבת אותי, זה ברור" הוא חייך
קמתי מהכיסא "לא"
"לא מספיק לך כל הזמן שהפסדנו?"
"כבר לא"
"לי כן"
"חבל, לא אכפת לי"
"את חייבת להפסיק לעשן"
"אתה חייב להפסיק להתנהג כמו אידיוט"
"לפעמים אי אפשר בלי זה"
"תפסיק לזיין ת'שכל"
"אז?"
"יונתן..."
"מה?" הנשימה שלו הייתה חמה לידי. הוא חיבק אותי כמו שמזמן לא
חיבקו אותי
"...יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות"
"את כזאת שקרנית גרועה, רבאק"