הוא לא רצה שתבכו עליו.
זה היה ברור מאליו, הוא לא בכה על עצמו, למה שמישהו אחר ירצה
לבכות עליו.
הוא היה והלך, אמנם לא יחזור שוב, אבל היה, נהנה כשיכול היה,
עזר אם התאפשר, חייך, חי.
נכון, הוא גם העליב ופגע, לעיתים התנהג לא כשורה, אבל הרי לא
זוכרים רגעים כאלה כשמישהו הולך.
לאן הוא הלך? לעולמו כמובן. עולם שכולו טוב.
הוא ביקש למסור שלא תתעצבו, הוא היה עובר אורח, מעולם לא
התכוון להשאר לפרק זמן כה ארוך, אבל ההנאה, או ההנאה, היא
הייתה ממכרת.
הוא נשאר כי רצה והלך כשהפסיק להנות. הוא הלך עבורו, לא כדי
לפגוע באף אחד אחר.
הוא לא קץ בכלום ולא מאס בכלום, להפך, לו היה יכול, היה לוקח
את כולם לעולמו, אך עולמו אינו גדול מספיק בכדי להכיל את כל
חבריו. הוא התנצל מראש.
הוא לא יחזור לבקר, זה מיותר, כך אמר.
געגועים?! כן, הוא מסר שגם הוא יתגעגע, אבל לא מספיק כדי
לחזור, הוא גם לא היה קשור כל כך למקום מלכתחילה, לכן עזב.
הוא איש של עקרונות, לא מוכן היה להתפשר, החליט ללכת והלך, גמר
אומר.
אבל, לא רצה שתבכו עליו, זה מיותר, את העצב והדמעות שמרו
לנוכחים, כך צווה, הוא טען שאין לו צורך ברחמים, במחמאות,
בדמעות, בפרצי הרגש העזים, בעולם שלו הכל שליו.
הוא יודע מה הוא אומר, עדיין, גם בעולמו שלו, הוא שולח מסרים
עמומים, די בבטחה, הוא יודע שיהיה טוב, גם גדול הספקנים היה
משתכנע לו דיבר איתו, אבל הוא מעט לדבר.
לכתוב, הוא אהב לכתוב, כך התבטא בדרך הטובה ביותר, בכתיבה.
בצעירותו התבטא בעל-פה, אחר כך נאלם דום, כאילו ציוו אותו את
השתיקה, הוא מילא אחר ההוראה, הקפיד לשתוק, לרוב שתק שהיה זה
המצב ההגיוני היחיד, אך לעיתים שתק גם כשציפו ממנו לפצות פיו
ולשרבב מילה. הוא יודע שרבים ורבות ציפו ממנו לדבר ברגעים מאד
מסוימים אך הוא שמר על שתיקתו. הוא תמיד טען ששתיקתו היא נכס,
שהיא מנעה ממנו מריבות וסכסוכים, שהיא הוציאה אותו ממצבים
שלשונם הארוכה של האחרים הכניסה אותו. עכשיו הוא יודע, היה
עליו לדבר לעיתים, לעודד ולדובב, להכיר אנשים...
הוא היה שקט, מופנם וביישן, רוב הסובבים אותו העריכו אותו, הוא
מעולם לא הבין למה, הוא העריך שזאת על שום יחודו, הוא היחיד
ששתק, היחיד שלא העיר הערות, היחיד שידע לבקר בנועם.
אבל בכל זאת היה שתקן, יתר על המידה כנראה, אתם תעידו בדיעבד
כיצד היה עליכם לשכנעו לדבר, הוא ידע זאת, אך הבין מאוחר. לא,
הוא לא מצטער, אף לא לרגע.
היה, נהנה, והלך. זו הייתה בחירתו.
ממרומי גילו וניסיונו, הוא ידע שזה מה שיקרה, שכולם יבכו
ויתעצבו. הוא לא רצה בזה, הוא ביקש למסור שתירגעו, תשקלו את
מילותיכם, חישבו על העתיד והניחו לעבר. הוא בסה"כ עובר אורח.
בדיוק כמו כל אותם אנשים בהם נתקלתם במהלך חייכם, האנשים
שמעולם לא טרחתם להכיר, שלא סיננתם ברכת "לבריאות" לאחר
התעטשותם, שלא הושטתם להם יד לעזרה...
הוא היה בדיוק כמותם, ממוצע, לא טוב ולא רע, לא חזק או חלש, לא
יפה או מכוער, נכון, הוא היה חכם, מצחיק, שנון, אפילו משעשע
לעיתים, אדם שכיף להיות בחברתו, אך גם כזה שלא שמתם לב כשנעדר,
הוא היה כל כך רגיל עד שזה הפכו למיוחד, הכי רגיל יש יאמרו.
אנשים רגילים יש בכל מקום, כולם קמים והולכים בזמנם.
הוא בחר את זמנו, הוא היה שלם עם הבחירה.
אז אל תבכו, זה חסר תועלת, גם מעולמו הקט הוא שומע את קול
בכייכם ומתייסר איתכם, כזה היה, מושפע מכל מה שנאמר סביבו. שמח
כשהיה שמח, התעצב כשהיה עצוב. כל זאת רק עם האנשים שהעריך,
והיו מעטים כאלו, לכן תמה על גילויי האהדה האחרונים, הוא תמה
מניין צצו כל אותם האנשים שהעריכו אותו עוד כשהיה פה, לו היו
פוצים פיהם כשנכח, אולי היה עוזר אף להם, אולי היה מעניק להם
את תשומת הלב אותם חיפשו, מי יודע, אולי אף היה פוצה פיו
עבורם...
הוא היה, נהנה, והלך, אל תבכו, כך הוא מסר, אחריו יבוא אחר.
כמו בכל חברה, הוא בסך הכל חבר.