היא נכנסה דרך הדלת בלי לדפוק והעיפה מבט בחדר לפני שנחתה
בכיסא שמולי. ברקע ניגן תקליט של דיוק אלינגטון ולא נראה לי
שהיה אכפת לה. הרחתי את עשן הסיגריות שנדף ממנה כמו בושם זול.
היא הייתה מאופרת כפי שמתאים לאישה שמתקרבת לגיל שבו מתחילים
לשקר בקשר לגיל האמיתי. עוד לפני שהיא התחילה לדבר הורדתי את
הכובע שהיה שמוט על פניי כבניסיון לישון, ואמרתי:
"ישנה מקדמה של ששת אלפים שקלים ולאחר מכן אני גובה מאה וארבעה
שקלים לכל שעה של עבודה, פלוס בונוס כספי של עשרת אלפים אם אני
פותר את המקרה."
היא הביטה על פניי בניסיון לעכל את הכל ואז שאלה:
"למה מאה וארבעה?" היא אמרה בהרמת גבה.
כולם שואלים את זה. "כדי שתתעלמי מהעשרת אלפים."
"אל תדאג, כסף זה לא בעיה, כסף ניתן להשיג, הבעיה היא שבעלי
נחטף ואני צריכה שאתה תמצא אותו!" היא ירתה לעברי.
"גבירתי, אין לי זמן לסיפורים האלו. לכי לרשויות, הם יטפלו
בזה."
"אתה לא מבין, בעלי הוא בעל מועדון "אמריקה" ויש לו קשרים מאוד
עדינים, לכן אני נמנעת מללכת לרשויות."
חיפשתי תשובה אבל כדי לא להישאר ללא מילים אמרתי: "את רוצה
לשתות משהו, גברת..."
"סטון, ג'ניס סטון וכן, "רוסי לבן" בבקשה."
קמתי למיני בר שלי שעמד במקביל לשולחן ולמרגלותיו של החלון
שמשקיף על העיר ניו יורק ותוך כדי שאני מכין את ה"רוסי הלבן"
בשבילה ו"מרטיני" בשבילי שאלתי אותה על אירועי העבר.
"הוא נעלם שלשום, היינו צריכים ללכת לסעוד במסעדת "טוני רומ'ז"
והוא לא הגיע למסעדה. ניסיתי להשיג אותו בכל דרך אפשרית אבל
הוא פשוט נבלע."
"אז את רוצה שאני אסכן את עצמי, לא משנה אם הוא מעורב עם
המאפיה או אם אני מסתבך עם המשטרה כדי להציל את בעלך שיכול
להיות מת עד עכשיו?"
"כן. בשביל זה אתה עובד, לא?"
"נכון", שנאתי שאנשים משיבים לשאלה בשאלה אבל היא צדקה.
ישבנו עוד כמה דקות ודיסקסנו על פרטי החוזה. היא לא התנגדה
לתשלום הכספי שאמרתי לה, בניגוד לשאר הלקוחות. היא רצתה שאני
אתחיל באותו יום ואני הסכמתי. נפרדתי ממנה בנפנוף סתמי והחלטתי
ללכת למועדון כדי לראות מי שמע או ראה או חשב שראה או ראה
ושתק, הבנתם את העניין. ירדתי מהמשרד שלי אל העיר, הרגשתי
כמלך היורד אל העם; ברחובות הסתובבו הומלסים, ילדים עזובים,
זונות, סרסורים ואלו שהחברה שכחה אותם בשולי הדרך. קניתי קפה
ותפסתי מונית למועדון, שם קיבלה את פניי הפתעה לא נעימה.
2
מועדון "אמריקה" נוסד בשנת 1901 על ידי אדוארד וודר שרצה להקים
מקום שבו הוא וחבריו יוכלו ליהנות. המועדון ממוקם בפינת
השביעית וברודווי, המקום הכי חי בניו-יורק, המקום שבו עוברים
אחרי או לפני ההצגות, ותמיד אפשר לקפוץ לכאן באופן ספונטני.
כמובן, לאחר זמן קצר הוא הפך את המקום למסחרי. המקום עבר ידיים
וחווה מקרים, כמו מקרה האונס שהיה בשירותים של המועדון לפני
שלוש שנים. הוא היה שייך למאפיונר ידוע שהפך את המקום למרכז
לסחר בסמים. המשטרה גם פשטה על המקום הזה מספר פעמים, אבל מאז
הרצח, החליט ג'רי מארלו, הבעלים הנוכחיים, להפוך את המקום
לבר-מסעדה לאניני הטעם.
הרצח קרה בשנת 1926, כאשר נער בשם רונאלד בנינג בן השמונה עשרה
דקר בחורה בשם שילה טוד, בת עשרים, לאחר שהיא לא הסכימה להיכנס
איתו למכונית בגלל שהיה שיכור. בנתיחה שלאחר המוות נמצא כי הוא
דקר אותה שישים פעם בפלג הגוף העליון ולאחר מכן שיסף את
גרונה.
רונאלד הצטער לאחר מכן ואמר שהוא עשה את זה מתוך סוג כלשהו של
טראנס, אבל הוא נשפט כשפוי ונכנס לכלא למאסר עולם. אווירת בית
הסוהר בסופו של דבר השתלטה על רונאלד והוא ניסה להתאבד בעזרת
חבל מאולתר העשוי מהסדין של מיטתו, אבל ללא הצלחה; הסוהרים
גילו זאת ועצרו אותו בזמן. הוא נשלח לבידוד ושם הוא מרצה את
שארית עונשו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|