הלילה, יותר מתמיד, פחדתי. ידעתי שהוא יבוא לחפש אותי. הרגשתי
אותו, את הנוכחות שלו. הרחתי את ריח האלכוהול שתמיד ישנו כשהוא
בסביבה. ראיתי את הפרצוף שלו, שמביא לי בחילה רק מלראות. ראיתי
את הצללית שלו. ידעתי שהוא שם ושהוא יחפש אותי עד שאחד משנינו
ימות.
הנחתי לידי סכין, חדה עד כאב. לא עזבתי אותה. הרגשתי את הזיעה
שלי ביד, בינה ובין הסכין, החזקתי אותה חזק, רציתי להיות מוכנה
עד כמה שיכלתי. ידעתי שהלילה יקרה משהו רע.
הוא יודע עליי, על הכל, והוא לא יאהב את זה.
הוא רוצה אותי מתה, והוא מכיר אותי יותר מידי טוב- אין לי לאן
לברוח.
הוא ימצא אותי בכל מקום.
נהייה כבר מאוחר, הרגשתי שהעפעפיים שלי נהיים כבדים, הרגשתי את
העיניים שלי נעצמות לאט לאט. ידעתי שאם אני ארדם אני לא אקום,
אף פעם. ידעתי. הוא יהרוג אותי. לא נתתי לעצמי לקחת את הצ'אנס
הזה. אם הוא יהרוג אותי, הוא ימשיך להרוג אנשים אחרים. לא
רציתי להיות אחראית על זה.
התחלתי לדבר אל עצמי, לחשוב על איך הכל התחיל, לא ממש זכרתי
איך הגעתי למצב שאני בורחת ממנו והוא יודע הכל, זה לא היה אמור
להיות ככה. בכלל לא.
הייתה דפיקה בדלת, לקחתי את הסכין שכבר כמעט החליקה לי מרוב
זיעה, ירדתי במדרגות העץ שלי בשקט עד כמה שיכלתי, כדי שהוא לא
ישמע, פתחתי את הדלת, והיה שם מכתב. "את מתה", היה כתוב
באותיות שחורות על נייר נוטף דם, רציתי להתמוטט, להישבר, אבל
לא נתתי לעצמי, לא היום, לא בכלל, לא איתו. זה חייב להסתיים,
אני חייבת לסיים את זה.
כשהסתובבתי, הוא עמד שם. אני לא יודעת איך הוא נכנס אבל שם הוא
היה. ירייה אחת, פגעה לי ברגל. שיט- אקדח, למה לא חשבתי על
זה?
נפלתי, דיממתי. הוא הסתובב סביבי במעגלים, והתחיל לעשות לי
הרצאות, איך הוא סמך עליי, כמה אני בת זונה, ואיך בגדתי בו
ככה.
איך אני אשלם על זה. ירייה שנייה- בבטן.
לא הסכמתי למות, לא! לא עד שהוא ימות. הוא המשיך להסתובב
סביבי, הוא חזר על אותם דברים, שוב ושוב ושוב, הרגשתי סחרחורת,
תפסתי את סכין טוב טוב, כבר לא הרגשתי ממש את הגוף אבל
התאמצתי. אחזתי בסכין הכי חזק שיכלתי. כשהוא הסתובב שוב, תקעתי
את הסכין בגב שלו, בגב הגדול שלו, נפלתי, משכתי את הסכין יחד
איתי כשהיא תקועה עדיין בגופו. הוא נפל, תקעתי בו את הסכין שוב
ושוב.
זכיתי לראות אותו מדמם למוות. נוטף דם, שוכב בתוך שלולית אדומה
שממשיכה לגדול ולגדול.
זה לא נכון מה שאומרים, הצלחתי לעשות משהו טוב בחיים שלי.