אתה אוחז אותי באדישות שלך.
כבשת אותי במבט תקיף, קריר ואמתני. משכת אותי אט אט בחבלייך.
הנחת לי להכנס לנשמתך ולגופך, ואחר כך גרמת לי ליסוג, אך לא
לחדול מלחשוק בך.
ועתה אני חושקת. אתה עתה נסוג.
וקל לך לתת לי להתפתל בתוך עצמי, לחבוט בליבי המפרפר כי העז
לחטוא בתחנוניו המשוועים אלייך.
אתה מניח לי לאהוב אותך, אם אני אוהבת אותך מרחוק.
אני נתפסת כחלשה בעינייך, כי נעוצה בי נכונות לתת לך הכול.
טעות בידך, אתה הוא החלש. אתה, הבוחר להביט בעיניי ולא עמוק אל
תוך נשמתי.
קח את המפתח לנשמתי, חדור אליי.
אך אתה מביט בי שלו ודומם, דממה אכזרית המנקבת את שאריותיי.
אתה חלש אופי המעדיף להאבק בליבו מאשר להכנע לו, ולהעניק
מעצמך, להעניק אהבתך.
אתה מכאיב לי. אני נחנקת מהשקיקה אלייך. רוצה לפעור פה גדול,
לזעוק על כאבי, לזעוק אלייך, לזעוק עלייך.
ועם כל הכאב, אתה מסב לי אושר. אושר כה כביר, כה אדיר, המפצה
על כל הדמעות. בזכותך אני מקיצה משנתי בחיוך רחב, בזכותך כל
יום הוא ברכה, בזכותך כל שינה היא ערבה. בזכותך החיים הם
מתיקות מתמדת. המתנה שהענקת לי עזה מכל הסבל שאני חשה כל אלפית
שנייה מחיי.
טוב לי שאתה מסב לי אושר.
וטוב לי שכואב לי, אם כואב לי בגללך.