|
בחורף 1990, מצאנו את עצמנו פליטים בירושלים. התקופה היתה אמצע
מלחמת המפרץ ולאחר שבוע של נדודים בבית קרובים באיזור השפלה
החלטנו לא לחזור בינתיים לדירתנו באיזור המרכז והתמקמנו (בעלי,
ילדתי בת השלוש, חמי, חמותי ואני) בביתה של דודה ז'ניה
בירושלים. דודה ז'ניה הציעה לנו להתגורר בדירתה במשך המלחמה.
"אני אעבור לגור אצל הבת שלי וככה יהיה לכם מקום", אמרה.
הדבר הראשון שהבחנו בו כשהגענו היה הקור הירושלמי החודר
לעצמות. בתור תל-אביבים מצויים לא הורגלנו בחורפים קרים, שצריך
להסיק בהם את הבית במשך כל היום והלילה. בירושלים אי אפשר היה
להסתובב בחוץ בלי ללבוש שלוש שכבות בידוד, כובע גרב, צעיף
וכפפות להגנה מפני הרוח המקפיאה.
הדבר השני שהיה מוזר בעינינו, התל-אביביים, היה שכל השכנים
בבניין המשותף ובבניינים השכנים הכירו זה את זה ואת הדודה
ז'ניה, וכמובן בהגיענו טרחו להסביר לנו פנים ולהזמין אותנו
אליהם ואת ילדתנו לשחק עם ילדיהם. בבניין המשותף שבו התגוררנו
בשכונת רמת-אביב ג' בתל-אביב לא היה נהוג לשוחח עם השכנים מעבר
לאמירת שלום כפויה במעלית. שם נהנינו מאנונימיות מוחלטת ואילו
בירושלים כולם ציפו לבואנו, ידעו פרטים רבים עלינו ואף
התעניינו באמת אם אנחנו זקוקים לדבר מה בתור מי שנעקרו מביתם
בשל המלחמה.
הדבר השלישי שהפתיע אותנו היה שבעוד שבתל-אביב כל צפירת אזעקה
עצרה את החיים וגרמה לאנשים להסתגר בחדרים אטומים ולחבוש
מסכות, הרי שהירושלמים התעלמו מצפירות האזעקה כאילו לא שמעו
אותן כלל והמשיכו בחייהם. כאן לא יפלו טילים, נהגו לומר לנו
בביטחון רב ואנחנו שעדיין זכרנו את הדי הנפילות באיזור המרכז
הבטנו בהם תמהים על מקור הביטחון המופרז שלהם.
לאחר שהתמקמנו בדירה וחמותי ניסתה לארגן את המטבח בהתאם
לצרכינו התברר לנו הדבר הרביעי, שהיה המשונה ביותר מכל שאר
התופעות שנתקלנו בהן בירושלים: המטבח של הדודה ז'ניה היה
מאורגן במין אי סדר מוחלט, חסר כל היגיון ולא היתה לנו שום
אפשרות למצוא בו משהו מהחפצים שנזקקנו להם לשם הכנת אוכל.
למשל, שום דבר לא נמצא במקום שבו היית מצפה למצוא אותו: הסכו"ם
לא היה במגירות שקרובות לשיש, הצלחות לא היו במגירות שמתחת
לסכו"ם או מעליו. הכוסות מוקמו במדפים עליונים שקשה להגיע
אליהם ואילו את הסכין לחיתוך לחם לא מצאנו מעולם. ברבות
מהמגירות שררה ערבוביה של חפצים שונים ומשונים שמקומם בדרך כלל
אינו במטבח: מזכרות מטיולים בעולם, מכתבים לרוסיה, חומרי
כביסה, סבונים לאמבטיה וכדומה.
באחת הפעמים כשחיפשנו משהו קרוב לשעה ולא הצלחנו למצוא אמרתי
לבעלי שהמטבח של הדודה ז'ניה הרחומה נראה לי כמו מטבח של מכשפה
(לא שראיתי מעודי מטבח של מכשפה), אבל אילו הייתי מבקרת באחד,
זה מה שהייתי מצפה לראות.
הדודה ז'ניה החביבה היתה מגיחה מדי פעם לביקורי הפתעה מביתה של
הבת בבאר-שבע,
היא האמינה, שבמכשיר הטלפון משתמשים רק במקרי חירום ולכן לא
התקשרה מראש אף פעם להודיע על בואה. באותם ביקורים ניסינו לברר
איתה איפה נמצאו החפצים החסרים. מסתבר שבחלק גדול מהם כלל לא
השתמשה והאחרים היו פשוט בארונות שני חדרי המגורים, שהיו מלאים
בבגדיה ובכלי המיטה שלה ובמגבות. מובן שלא מצאנו אותם, כי
השתדלנו ככל שניתן לא לחטט בארונות החדרים האחרים, שהכילו גם
את חפציה האישיים.
מלחמת המפרץ תרמה לנו התנסות חשובה של הסתפקות במועט. לגור
בירושלים כשכל חפצינו האהובים נמצאים בתל-אביב בסכנת הרס
מהטילים, גילה לנו, שבעצם איננו נזקקים ליותר מאשר מספר קטן של
חפצים הכרחיים. אט אט נדדו בעקבותינו לירושלים בגדי החורף
שלנו, המשחקים של הילדה, המצלמה, שנועדה להנציח את רגעי הכפור,
כמה ספרי קריאה וכל שאר החפצים, שהורגלנו אליהם נותרו ללא
שימוש בתל-אביב.
חמי וחמותי, שהסתגלו לתנאי המחסור פחות טוב מאיתנו, עשו להם
מנהג לנסוע כמה פעמים בשבוע לתל-אביב ולהביא להם דברים מהבית.
בעלי, שנסע יום יום לעבודתו באיזור המרכז היה מסיע אותם בבוקר
ומחזיר אותם בערב לישון בירושלים. בתי ואני נותרנו לבדנו בדירה
עם מטבח המכשפות והעברנו את הימים הארוכים בחברת השכנים
המקסימים של הדודה ז'ניה, שנהגו להתאסף בחצר הבניין במשך כל
שעות היום לשיחות ולמשחקי ילדים וקלטו אותנו אליהם כמשפחה
גדולה וחמה.
תודות לעירית אלוני http://stage.co.il/Authors/3492 על
ההצעות לשיפור. |
|
|
יוון 1999,
גרפיטי:
"בת-ים היו
פו".
טיפש.
|
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.