היית נפוחה וצבעונית ולשיער שלך היה ריח של אלכוהול ושל תרופות
שחשבתי שהכרתי מזמן.
ככה זה, אמרת פעם, כשעוד יכולת לחשוב מילים נפלאות באמת, אנחנו
רק חושבים שאנחנו מכירים את הכל.

"העיניים שלי שורפות."
"אני יודעת".
"תעשי שזה יפסיק."
"אני לא יכולה."
"אז אני לא צריכה אותך בכלל." הזזת את היד שלי וצעדת קצת קדימה
וקצת אחורה, מתנדנדת כאילו היית עשויה כולך מגומי. נשפת בבוז
וצנחת לדשא בבת אחת.
"אני לא צריכה עזרה."
"אני יודעת."
"את צריכה עזרה. את לא בסדר."
"נמצא לי עזרה בבוקר", הבטחתי, "דבר ראשון בבוקר."
"אז בסדר." עצמת את העיניים ושתקת, והריח התעמעם והתחזק
בהדרגה, כאילו לא היה בטוח מה קורה במצבים כאלה.

"את אלו", הצבעתי, "האותיות המרובעות".
"המרובעות?" תמה הממושקף מביניהם "את בטוחה? הן לא מתאימות
לאבן".
"כן. המרובעות. בברונזה"
הממושקף הנהן "כן גברת, בטח. את בטוחה?"
רציתי לומר שאני כבר לא בטוחה בכלום, איך אפשר להיות בטוחה
במשהו עכשיו, איך אפשר להיות בטוחה בכלל בעולם המחורבן הזה.
חייכתי. "כן, בטוחה."

היינו אצלך אתמול, כלום לא השתנה, רק האבן צימחה פסים שחורים
תחת הכתוב, מזכרות מהגשם.
"היא לא תענה, את יודעת"
הנהנתי.
"אנחנו... אנחנו יכולים ללכת?"
הוא שנא את החברים המתים שלי לפחות כמו ששנא את החברים החיים.
ואותך שנא  הכי.
יש שם איזה קסם, הוא אמר, קסם רע.

"את יודעת, זה לטובתך."
"מה לטובתי?"
"אני. אני לטובתך."
"אני יודעת."
"טוב, תפסיקי לדעת כל הזמן. האמת היא שאת לא יודעת, אין לך
מושג. את אבודה כמו כל השאר."
"כמוך?"
"כן, כמוני. וזה טוב לך. אם לא תהיי איתי תהיי עם אידיוט."
"אולי אני אהיה לבד קצת."
הבטת בי בבוז האופייני שלך.
"את לא יכולה להיות לבד," אמרת כאילו זה היה מובן מאליו, "את
יודעת יותר מדי."