ועדיין איני מעז לומר את אשר בלבי
כי ידעתי כי ביום היפתח סגור המלים
וייסגר השער בטריקה מאחורי גבי
ולפותחו לא אורשה לעולם
ועל כן תשוקותיי אנצור בקרבי
ולא תדעי גודלן ועוצמתן
ואוי לי משתיקתי
ואוי לי מדיבוריי
כך או אחרת,
נפשי תאוכל
באש המבוערת
ואבדה התקווה
ואזל הרצון
וקרס מסך האשליות
שבניתי למול נפשי
ותיפקחנה עיניי
ואדע
כי אך שווא אדבר
ומילותיי תיבלענה בחלל
כערפל נמוג באור החמה
ומבט תמוה בי יישלח
על פשר המלמול
ופשר הזעקה
וכתף קרה תוגש
לראשי הקודח
ועורף יופנה
לתקוותי ותפילותיי.
הנה לשוני דבקה לחכי
ושפתי עילגת ודברי מתגמגם
וצפונות לבך לא ידעתי
ועל כן בכל מהמורה אליה הגעתי
נתקלתי ונחבלתי
ואבוא אלייך ולא אדע שאת דבריי אלייך
ואדבר דברי במשא לבי
ובכחש לא הובלתיך,
אך משבט לשונך
הולקה גבי ולבי חיל אחזהו
ואבנה סביבי מגן
להסתתר מזעמך
ולא ידעתי אם חלף או מרחף מעליי
ואפחד לצאת פתחו. |
