20...

היא התקדמה בצעדי ענק, כמעט ריצה, במן ניסיון נואש לנצח את
הזמן.

הוא עמד שם, לא קרוב אליה אבל גם לא רחוק. הפחד אכל אותה
במפנים, החששות.

ומצד שני, הרצון. הצורך.

13...

היא כבר הייתה מאחוריו, קרובה מספיק כדי לגעת בו, ואכן, היא
שלחה יד לעברו ונגעה בכתפו כדי לחסוך זמן יקר. הוא הסתובב
לכיוונה, וכך, כשהיא מתנשפת בכבדות הם נעמדו פנים אל מול
פנים.

10...

הוא חייך חיוך מבולבל והטה את ראשו, כאילו הוא מנסה לדלות ממנה
הסבר, בלי מילים. היא בלעה מן גוש מוזר שעמד בגרונה, מן סוג של
מועקה משולבת עם פחד משולב עם רוק, ונעצה מבט בעיניו.

"מה יקרה אם אני אנשק אותך בחצות?" היא שאלה, עינייה טובעות
בפחד.

8...

"מה?"

7...

"אם אני אנשק אותך," היא חזרה, וזה התחיל להישמע לה קצת מגוחך,
"מה תעשה לי?"

5...

הוא זעף בעוד מבין שפתיו ברח צחקוק נבוך. "למה שתרצי לנשק
אותי?"

הקולות התגברו ברקע. לא מספיק שאפילו זמן להסברים בקושי היה
לה.

3...

"לא יודעת. לא משנה, ככה." היא גמגמה, "מה תעשה?"

2...

הוא קמט מצחו, כאילו באמת ניסה לחשוב על תשובה כנה. על דרך
נחמדה לדחות אותה.

1...

אבל כבר לא ממש היה איכפת לה.

היא לפתה את ידה סביב צווארו ומשכה את עצמה אליו, והדביקה את
שפתיה לשפתיו. היא באמת שרצתה לנסות להבין אם זה בסדר מבחינתו,
אבל היא לא הייתה יותר מדי מרוכזת באותו הרגע. אבל בהתחשב בכך
שהיא לא מצאה את עצמה מודפת אחורה, היא הבינה שמצבה לא כל כך
נורא.

שניות ספורות עברו והיא ניתקה את עצמה ממנו. הוא הביט עליה,
קצת סמוק, כאילו הוא עוד מנסה להבין מה קרה, והיא התחילה
לחשוש.

אבל אז הוא חייך אליה. והיא חייכה אליו בחזרה.

אולי זו בכל זאת תהיה שנה טובה.