תמיד היתה מהרהרת בשעה שהיתה מקפלת את המרציפן באצבעותיה
הארוכות לשושנים אדומות, על חלומותיה, שאולי יום אחד יכנס לבית
הקפה אחד הסטודנטים מהאוניברסיטה הכל כך קרובה,
ובזמן שיבקש קפה-הפוך-גדול-לקחת, והיא תגיד לו "מיד" ותסתובב
אל מכונת האספרסו, הוא יבחן את שיערה הכהה, שהיתה אוספת
בעדינות, אך ברשלנות מכוונת, ואת גבה, ואת תנועותיה כשהיא מכה
את מנת האספרסו הקודמת לתוך הפח, ומיד ממלאה את המסננת במנת
אספרסו חדשה, מרכיבה אותה למכונה ומפעילה אותה. ובזמן שתרתיח
את החלב, ישאל אותה הסטודנט מי מכין את השושנים האדומות
בויטרינה, והיא תראה לו את שרידי צבע המאכל על ציפורניה
ותחייך.
וכשתגיש לו את הקפה בכוס חד פעמית עם הכלי בו מונחות שקיות
הסוכר ועם כפית ארוכה לערבוב,
הוא יבקש לקנות גם שושנת מרציפן, והיא תארוז לו אותה ותקרא
לבוסית שלה, שתקח ממנו את הכסף, כי היא עדיין איננה מוסמכת
לטפל בקופה.
הוא ישלם ויתן לבוסית שלה את שושנת המרציפן ויגיד לה: "את
מוכנה למסור את זה בבקשה למלצרית שלך, זאת עם הצבע מאכל על
הצפורניים," ואז יפנה אליה וישאל: "איך קוראים לך?" והיא תענה
במבוכה את שמה, והוא יפנה שוב אל הבוסית ויגיד את שמה של
המלצרית אליה התכוון.
והיא תחייך לעצמה - חבל שהיא לא אוהבת מרציפן.