הקטע הבא אמיתי לחלוטין.

השתחררתי מהצבא לפני חודש. עכשיו אני בבית שלי, בדירה ששכרתי
ושנכנסתי אליה לפני שבועיים, יושב מול המחשב הנייד שלי וכותב
את מה שאני כותב, כשבשורה למטה מקופלים האתר בו אני עובד
והמייל בוקס שלי. מה אני עושה? אני צריך לסיים את העבודה, זה
צריך להיות מוכן עד מחר בבוקר ויש לי עוד ים.
אולי אני אלך לטייל על החוף? יום נעים היום. כן, אני אקח את
עצמי, אתניע את האוטו ואסע לטיילת. כן, אבל אחרי שאני אסיים את
העבודה.
היום בערב יש מסיבת סילבסטר אצל חבר, עדיין לא החלטתי אם אני
אלך. חבר שהכרתי בצבא. אני זוכר את היום שבו דיברנו לראשונה.
הכרנו לפני שנה וחצי, כשהעבירו אותו ליחידה שלי. הייתי קרבי,
ואני לא בטוח שהייתי בוחר בתפקיד ומסמן אותו לפני 3 שנים, אם
הייתי יודע מה היה עובר עליי ועל החברים שלי ליחידה.
סביר להניח שהם יהיו היום במסיבה. הם נחמדים, חבר'ה מצחיקים
שיודעים להעביר את הזמן בכיף.

נפרדתי משי יומיים לפני השחרור שלי, כשהגעתי הביתה לתל אביב
לעשות לו ולהורים הפתעה. אחרי המקלחת והאוכל של אמא הלכתי
אליו, הוא גר 2 רחובות ממני, וזכיתי לראות את איכותו האקרובטית
של החתיך שהיה איתו במיטה. לא הייתי מופתע, לא בכיתי ולא
צעקתי.
"זה נגמר."
עוד חשבתי שאנחנו במצב טוב, זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, מי
יודע כמה זמן הוא מזדיין איתו. פתאום הוא הפסיק לאהוב אותי?
"לא התראינו המון זמן... אתה לא יכול להבין?"
"לא, אני לא יכול להבין, אני קורע את הזין בצבא, מרגיש אשמה על
זה שממש בא לי להסתכל על אחרים. מקווה שטוב לך עכשיו."
ודמעה לא יצאה לי מהעין. הלכתי משם, כשכולי פגוע ושבור מבפנים.
זה קרה לפני חודש, לעזאזל. רק לפני חודש.

באותו לילה לא עצמתי עין, ולא עשיתי דבר חוץ מלבכות, לבכות על
הכל, לבכות עליו, על כל מה שעבר עליי ועל אחרים לפני שבועות,
על מה שעבר עליי בשלוש וחצי השנים האחרונות, לבכות את הבכי
שבכיתי ביום וברגע שבו נולדתי ולדפוק את הראש בקיר, לחנוק את
עצמי עם הכריות. התמונות התחילו לחזור, בסדר מבולבל. את
העיניים של הדתי ההוא, המבוגר אך השמור טוב, מגן על משפחתו,
הילד הקטן שלו מתחבא מאחוריו ומסתכל עליי בפחד, כאילו שאני
מסוגל לעשות לו משהו.
"תוכל לישון בלילה? לאכול, לשתות? לחזור הביתה, לחייך ולהגיד
תודה לאמא? לשאול אותה אם היא גאה בך על מה שעשית? תודה
למדינה? תוכל לצפות למחילה מהקדוש ברוך הוא? לנהל חיים רגילים
במחשבה שהוצאת אותנו מהבית שלנו, שגירשת אותנו ככלבים?"
"אתה צריך להבין, אדוני, אני לא אחראי לכך... אני לא יכול לסרב
לפקודה... זה לא משנה מה אני חושב..."
הוא המשיך להסתכל עליי, כמבין, אבל עדיין מקלל אותי בלבו.
ירדתי לעמידה שפופה. הושטתי את היד אל הילד הקטן שעמד מאחורי
אביו, וזה הצטנף בו עוד יותר, רועד מפחד למראה הקסדה שלי,
הרובה הגדול, הנעליים והמדים שלי. הילד הסתכל לתוך עיניי,
כמנסה לקרוא את היצור הזה שמפחיד אותו כל כך, להבין למה אני
מסלק אותם מהבית, מה אני רוצה מהם, למה אני מפריע לשלוות
חייהם. הרמתי את מבטי לאשתו של האיש, אישה יפה אך מפוחדת, עמדה
ליד דלת הבית הגדול, אחד המפוארים בגוש קטיף, ומחזיקה בידיהם
של עוד 2 ילדים. יש להם 3 ילדים...
התקרבתי אל האישה והיא נמנעה מלהסתכל עליי. התקרבתי לאוזנה...
"אני מצטער... אני מצטער..."
"אל תאמר עוד, אל תאמר. כל מילה נוספת תגרום לי לזכור אותך
יותר."
"את תזכרי אותי גם ככה... את, בעלך והילדים שלכם."
באותה שניה חשבתי על שי, על לכמה שאני רוצה שהוא יחבק אותי
ויגיד לי שהכל יעבור, כמו חלום רע.
פתאום היא הרימה את המבט לעיניי. יש לה עיניים כחולות, כל כך
יפות... טבעתי בעיניה, ניסיתי לקבל בהן רמז לעתיד.

זה המקום לציין שאידיאולוגית, תמכתי בהתנתקות, אבל כשבאים לבצע
את הדברים, מגלים שכל מה שנשאר לך באמת זו האידיאולוגיה, זה מה
שנשאר לך כשאתה לא יכול יותר, לא יכול לראות את האנשים האלה
זועקים לאל שבו הם מאמינים, נגררים, מוכים.

שוב ירדתי לעמידה שפופה, לגובה עיניהם של שני הילדים. היא ילדה
לו 3 בנים, יפים כבנים של אלים. נשענתי לאחור ונפלתי על גבי.
כיסיתי את פניי והחברים שלי חשבו שנפצעתי, שעשו לי משהו.
"אני בסדר, לכו תחזרו למה שעשיתם."
הם חזרו, שבורים וללא כוחות, לשדה הקרב.
לא רציתי לבכות בפניהם, לא רציתי להראות את החולשה שבי, לא
בפניהם.
אחרי דקה החלטתי שהגיע הזמן לקום, להפסיק לרחם על עצמי.
באותו יום בבוקר קיבלנו סוכריות טופי ממפקד היחידה, הוא חשב
כנראה שסוכריות יעשו לנו את היום מתוק יותר. הן עוד היו אצלי
בכיס, 4 סוכריות בטעם לימון, אני אוהב סוכריות לימון. שמתי 3
על כף ידי, וביקשתי מהילדים להתקרב. היה נראה שהאבא שלהם עומד
להגיד להם "לא להתקרב לאיש הזה" אבל הוא התאפק. אולי בליבו,
למרות כל מה שאמר, ידע שאני במצב קשה. הילדים פחדו להתקרב,
והייתה זו האמא שעודדה אותם. שלושתם התקרבו לאט, אותן שניות
בהן חיכיתי שיגיעו אליי, אני לא אשכח את אותן שניות. כל אחד
מהם לקח אחד ונשאר לעמוד מולי ולהסתכל עליי. הרגשתי כמו מפלצת
דחויה. הם דיברו בשקט.
"תודה."
"בבקשה. איך קוראים לכם?"
גד, חגי, יואב.
"אתם ילדים טובים... תשמרו על אמא?"
"נשמור."
אני חייל, עם רובה ומדים מזויינים, צועק על אנשים, פוקד עליהם,
מקבל פקודות להכות אבל נמנע מכך כל עוד לא מכים אותי. אני
מרגיש כמו חיה.
"אני גיא."
הם חזרו לאמא שלהם והדבר הבא שעשיתי היה להראות להם לאן ללכת.
הם הלכו לאט אך בצעד בטוח.
המשכתי לבית הבא.

התמונות המשיכו לבוא, ללכת, לבוא, ללכת, לבוא. הרגשתי שאני
נחנק באותו לילה, במיטה שלי. ואז שי הופיע לי בראש, מחייך אליי
ואומר שהוא מצטער אבל אני לא מוכן לשמוע.

אני עובר לבית הבא, שם הם יותר אלימים. אני חוטף מכה ביד
כשזורקים עליי ועל רוקי (זה כינוי שהבאנו לליעד, בחור חזק עם
לא הרבה שכל אבל עם לב של זהב) אבנים מגג הבית. רוקי כיוון
עליהם את הרובה ואיים לירות בהם. הם יורדים למטה ועושים מה
שאומרים להם. שאלתי את רוקי מאוחר יותר איך הוא יכול לכוון
רובה למישהו מהעם שלו, מישהו שהוא לא מחבל ולא בא במטרה לרצוח
אותך.
"בשבילי, מי שבא אליי כאן ומנגן לי על הפסיכולוגיה שלי וזורק
עליי אבנים בראש - בא להרוג אותי. זה לא אומר שאני מסוגל לירות
בו אבל אני בהחלט מסוגל לאיים. אני יודע את זה, אחי, אני יודע
שכשאני אצא מפה אני לא אהיה אותו בן אדם. זה עושה לי משהו,
אחי, זה עושה לי משהו... זה גורם לי להיכנס למיטה אדיש יותר...
המום יותר. אני לא יודע מה יהיה כשנצא מכאן, אני ואתה, אבל מה
שאני כן יודע זה שלא נצא אותו דבר, אחי. סמוך עליי."
רוקי צדק, אלוהים, כמה שהוא צדק. יצאתי משם לא פחות אוהב, לא
פחות רגיש, לא פחות אנושי ממה שהייתי פעם. יצאתי משם יותר
עצוב, יותר מציאותי. יצאתי משם במחשבה של "אוקיי, אין הרבה
דברים שהם גרועים יותר מזה, אם עברתי את זה אני אעבור כל
דבר".

והיום, כמו שאני יושב כאן עכשיו, עם המחשב, כותב, אני שונא את
שי?
לא, אני לא שונא אותו, אני מתגבר עליו. אני מקווה שטוב לו, שלא
חסר לו שום דבר כמו שהיה חסר לו בשלוש השנים האחרונות. גם לי
היה חסר משהו בפרק הזמן הזה שהייתי שם, בצבא, ולא רק בן זוג.
משמעות, לא משמעות החיים, אני לא אחד שמתעסק במשמעות כל החיים
שלו.
משמעות של למה בעצם הייתי שם, למה עשיתי מה שעשיתי למען חבורת
מיליטנטים שמנים ומפגרים, למען אנשים שרובם אפילו לא מעריכים
את האמא שלהם, שישבו לצפות בכל זה בטלוויזיה, אומרים "זוועה"
או "גועל נפש" או "טוב מאד, ככה צריך". אני רק יכול להגיד
לאותם אנשים בגילי, שלא משנה מה בחרו לעשות: טוב שלא הייתם שם.
לכו לאמא, לאבא, לחבר/ה, ותגידו תודה, חכמים שכמותכם. הייתי
מתחלף אתכם בשניה.

אולי קראתם את כל זה והגעתם לכאן, אולי לא, דילגתם על רוב
ה"סיפור" כדי לקרוא את הפיסקה הזאת, פיסקת המחץ. לא מחץ ולא
נעליים. אני שופך את הלב ואתם נאלצים לקרוא. אני בורח מהעבודה
לחצי שעה, ואתם קוראים את זה. שום מילה או דרמה או לא יודע מה
תתאר את מה שהלך שם, שמתם לב שגם לא תיארתי בתיאורים צבאיים
ולא כלום, אלא במציאות. המקרים האלו גרמו לי לצאת עם רגש מוזר
ביותר בקשר לחברה שלנו, אני לא יכול להסביר את זה. אולי אין
קשר ישיר, רק עקיף. קשר של התבוננות מהצד.  
לא מבקש שתרחמו, לא מבקש שתשתתפו בצער, כי לא בצערי אתם צריכים
להשתתף.תשתתפו בצערה של חברה עלובה, שאולי עשתה בצדק שהתנתקה,
אבל עדיין יש בה כל כך הרבה שנאה, אנרכיה וטיפשות.
 
אני כבר לא יודע מה יותר קשה. להתנתק מקרקע, גם אם זה מוצדק,
ולגרום מה שגרמתי, או להתנתק מאדם אהוב. הכי קשה לי עכשיו זה
להתנתק מכל הרגשות המציקים שיש בי עכשיו, רגשות שקשורים בעיקר
לשי. על כל הסיפור הצבאי הזה אני עוד אתגבר איכשהו, וגם עליו.
כרגע קשה לי, ואני כותב. אני אפרסם את זה באתר ואח"כ ארגיש שלא
הייתי צריך, אולי היה כדאי לי לקחת פסיכולוג. ואז יהיה מאוחר
מדי, כי יכול להיות שכמה אנשים כבר קראו את זה וחושבים שזה ממש
גרוע, שאני מבייש דרמה טובה שהיה אפשר לכתוב אותה בצורה הרבה
יותר מקצועית ולא חריינית כזאת.
כנראה שזאת הצורה שלי להתנתק מכל כך הרבה דברים, כל אחד
וההתנתקות שלו.
רק תזכרו דבר אחד: אל תתאבדו, תחיו, רק בשביל לראות זמנים
טובים יותר, כי מתישהו, הם צריכים להגיע. לא קרענו את הזין
לחינם.