אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עליה. אבל איזה סיכוי יש לי? היא כל
כך חכמה. ויפה. לא דוגמנית צמרת, אבל יש לה יופי מיוחד. בנוסף
ליופי הפנימי. קצת שונה, אבל מיוחדת.

"מה זאת אומרת?" שאלה את חברתה.
"אני לא יודעת מה זה אומר, אני רק יודעת מה ששמעתי", ענתה לה.
טוב, בעצם כשחושב-בים על זה, זה לא בלתי אפ-פשרי. אח-חרי הכל,
תראי אותי, מי לא ירצ-צה אותי?" הכריזה.
"נרקיס, את מוציאה את זה מפרופורציות. אני אפילו לא יודעת כמה
זה נכון. זו רק שמועה. בערך.." החזירה אותה חברתה למציאות.
"אני לא מוציאה שום דבר מפרו- פרו- " המאמץ נכשל. "לא משנה."
ויתרה בכעס. "אנחנו צריכות ללכת לשיעור בכל מקרה."
"לא. לי יש שיעור בישול ולך פילוסופיה מערבית. רק אח"כ יש לנו
מנהל עסקים."
"ידעתי שיש סיבה לזה שאני איתך." שתיהן חייכו, וכל אחת הלכה
לדרכה.

מצוין, כולם הולכים מהר היום. למה היא נשארת? היא באה לכיוון
שלי! שיט! יש לה את המבט של "לא משנה מה אני אעשה הם יפלו
לרגליי". לעזאזל איתה. לעזאזל איתי. אם זה רק לא היה נכון. קיר
מאחורי - אין לאן לברוח. תמיד אני דואג לשבת בסוף, ועכשיו זה
מתנקם בי.
"הי" אמרה בהישענה על שולחני, נותנת למחשוף הלא נדיב במיוחד
שלה לעורר את דמיוני. וזה הצליח.
"ה-הי." תפסיק להיות מבולבל. תמיד רצית - ועכשיו תקבל. אימא
תמיד אמרה: להיזהר במה שאתה מבקש. למה היא עשיין מסתכלת עליי?
היא- היא... בוחנת אותי.
"אתה מוכר לי. ראיתי אותך איפשהו. אני רק לא מצ-צליחה להיזכר
איפה." היא מדברת יותר אל עצמה, מאשר אליי. אלוהים אדירים! יש
לה אף פשוט ארוך.
"יש לך אף ענק." למה אמרתי את זה? עצמתי עיניים חזק, והתפללתי
שאני אילם ושכחו לספר לי לפני כמה שנים.
"מה אמרת?" כאילו שלא שמעת? אולי אני עוד אצליח לצאת מזה.
"את רוצה לצאת הערב?" למה לא ניסיתי להתנצל? אני לא מצליח
להיזכר. אני לא מצליח לחשוב. מה היא עושה לי? היא עוד לא אמרה
לא. היא שוקלת את זה. זה טוב. זה טוב? בטח שזה טוב, על מה אני
מדבר?
"אתה יודע מה? בס-סדר. זו תהיה ההז-זדמנ-נות שלך לפצ-צות
אותי." והיא פשוט הסתלקה. לא נורא. אנחנו נפגשים היום. אני לא
מאמין, זה סוף סוף זה קורה. ארבע שנים הן זמן ארוך. ועכשיו
נותר לחכות רק עוד - לא קבענו שעה! או מקום! אוקיי, בלי ייאוש.
זה מגיע לי על ההערה על האף שלה. שבעצם לא כל כך גדול. סתם
גדול...

"מה ז-זאת אומרת, האף ש-שלי גד-דול?!" זעמה בהולכה משם. "איך
הוא מ-מעז להגי-גיד דבר שכז-זה?! לפחות עוד- מצ-צוין. אפילו
שעה ומקום אני צ-צ-צריכ- אפילו את ז-זה הוא לא יכול לק-קבוע
לבד." והיא חזרה במהירות על עקבותיה.

"איפה הוא?" דרשה. אה, קוצר הרוח המוכר שלה. תמיד חושבת
שחייבים לה כל שתבקש.
"איפה מי?" זה היה אורן מהשיעור שלי.
"הח-חתי- ערן. איפה ערן?" דרשה שנית. היא קראה לי חתיך. שישאל
שוב מי, שישאל שוב מי.
"הוא במלתחות, אבל את לא יכולה-"
"אני יכ-כולה לעש-שות מה שב-בא לי." איך היא קטעה אותו, בסגנון
הזה שלה, שכאילו אומר שאין מי שישתווה לה. לפחות לי יש את
התואר 'הבחור היפה של האיזור'. את זה עדיין אין לה. אני ממש
מרוצה מעצמי. ומהנהן תוך כדי כך, וכדאי שאפסיק, כי כל שניה היא
תכנס.
"ערן?" דרשה. למה אני שומע צעדים עם הד? היא לא יכולה להכנס
הנה כמו- כמו- היא פשוט לא יכולה להיכנס הנה. סוף סיפור.
"נרקיס, את לא יכולה להיכנס הנה. אני לא לגמרי לבוש." קראתי
לה. והסיכוי שיהיה אכפת לה...
"יש פה מישהו?" שאלה. בבקשה שמישהו יענה. לכל הרוחות איתכם! עם
מי אני מדבר?
"ערן", דרשה שוב, עוד לפני שנכנסה לגמרי. "אנ-" היא לא המשיכה.
זה לא היה גמגום, אלא פשוט חוסר מילים. דבר שאני חייב לציין,
לא אופייני לה. הייתי בחזה חשוף ותחתוני בוקסר, מכנסיים בתחילת
הדרך למעלה, סביב הקרסוליים. היא בטח לא ציפתה למצוא את הפרפר
הקטן המקועקע מתחת לעצם בריח שמאל שלי.
"אני מבין שאת נטולת מילים." אמרתי בשביעות רצון, מנסה להרגיז
ולהביך אותה - ומצליח.
"אל תח-חמיא לעצ-צמך-ך."
"את עושה את זה יפה מאוד לבד." אמרתי, וראיתי את היא מסיטה את
מבטה ממני ומסתכלת סביב. "את יכולה לשבת. אני לא אספר לאף אחד
שירדת לגובה של בן שיחתך." על זה היא לא מתעצבנת? לפחות היא
יושבת עכשיו. מאוד קרוב אלי. ועיניה הסוקרות נעצרות על כסא
הגלגלים שבסמוך לקצה הספסל.
"לא נ-ניחשתי שאלה הדברים שנמצ-צאים בחדר הלב-בשה של בנים."
אמרה, שוקלת כל מילה.
"באמת? אף פעם לא היית באחד כזה?" למה שאלתי את זה, למה היא
מפחידה אותי כל כך? ולמה אני כל כך רוצה אותה?
"עד-דיף מאוח-חר מאש-שר לעולם לא." אמרה בכעס, שגרם לקשיים
בהתבטאות. היא כל כך מקסימה. "לא קבעת ש-שעה ומקום. בגלל ז-זה
אני כאן."
"היית יכולה פשוט להשאיר מכתב או פתק עבורי." אמרתי, מראה לה
שיש עוד דרך חות מהדרך שלה. היא נראתה די פגועה.
"אני מעדיפה להתב-ב- בט- לדבר," הדגישה. "ולא לכתוב."
"למה? את לא יודעת?" שאלתי. אין לי מושג למה.
"כ-כאילו שאתה לא יוד-דע. כולם שמ-מעו על מהה שק-קרה לי."
אמרה, שוב בחשיבות העצמית הידועה שלה.
"אני יודע על התאונה והגמגום, תרגעי. כולם שמעו עלייך. אבל לא
ידעתי שזה פגע גם במוטוריקה העדינה שלך." עצרתי לרגע. "את
יכולה לעזור לי להתלבש?" מאיפה האומץ לשאול את זה? לפתע נהייתי
מודע לכך, שאני עירום כמעט לגמרי. אני הסתכלתי על כיסא
הגלגלים, והיא הבינה. ועזרה. למה אני מופתע? היא לא רעה. היא
פשוט... אוהבת את עצמה הרבה. היא הסתכלה על הג'ינס שעזרה לי
ללבוש.
"איך ז-זה קרה?" שאלה בשקט, והגמגום כמעט ולא נשמע.
"באותה תאונה. את קיבלת מכה בראש והמוטוריקה שלך נפגמה. אני
קיבלתי מכה בגב, וההליכה שלי נפגמה." מבטה הביע השתוממות לאור
בקיאותי בסיפורה. לך על זה. תגיד את זה וזהו. "אני עוקב אחריך
כבר חמש שנים", אמרתי במהירות. אני מקווה שהיא הבינה. אני לא
אצליח להגיד את זה שוב.
"עוק-קב אח-חריי?" היתה הפתעה חשדנית בקולה.
"רוצה אותך. את פה מגיל 15, מחוננת אמיתית. כמעט בת 20 ועל סף
תואר שני במנהל עסקים. את אחד האנשים הכי חכמים שנאי מכיר, וזה
בלי שום קשר לידע שלך. המשיכה האינטלקטואלית הזו אלייך." אני
מדבר מהר מדי. "וגם פיזית אין לי שום בעיה איתך..." מה אני
אומר?
"חוץ מזה ש-שיש לי אף גד-דול." זה בהחלט הגיע לי. היה רגע נוסף
של שקט. נותר נוח מקודמו.
"איך התבגרת על זה?" שאלתי לאחר רגע.
"ש-שכנ-נעתי את עצ-צמי שאני עד-דיין בסדר. ש-שאין שום פ-פג-גם
אצ-צלי. ואני עד-דיין הרבה יותר ט-טובה מהרב-בה אחרים." הוסיפה
בהתנשאות קלה.

"למה את חושבת שמגיע לך כל כך הרבה, לעזאזל?"
ואז שוב דיברה בשקט, שכמעט הרג אותי. כל כך הרבה סתירות אצל
אישה כל כך צעירה. "אח-חרי כל מה ש-שהחיים לק-קחו ממ-מני,
מג-גיע לי לק-קבל קצ-צת בחזרה." היא גמגמה יותר מהרעד בקולה,
מאשר מיכולות הדיבור הלקויות שלה. לא עמדתי בזה יותר.
ראשי התקרב אליה, ובעדינות-עדינות הצמדתי את שפתיי לשלה. היא
עצמה את עיניה כמוני, מוכנה, אך לא העזתי לנסות דבר נוסף.
פחדתי שתישבר.
"מה לא בסד-דר אצ-צלך?" שאלה, ואז פתחה את עיניה. "למה את-תה
עוש-שה את ז-זה? הרי, כל מ-מה שאמ-מרת... שאני מתנ-נשאת,
וחושב-בת שמ-מג-גיע לי ד-דברים, שב-בעצם לא מג-גיעים לי. ואז
החז-זה הח-חשוף הזה ש-שלך, והנשיק-קה הז-זאת שלא הבי- הב- הב-
לא אמרה כ-כלום חוץ מ.. מ-מרוך ועד-דינות." היא היתה בסערת
רגשות, שלא חשבתי שהיא יכולה להגיע אליה. היא נגעה בשפתיה
בידיים רועדות. החלטתי לא לרחם עליה.
מאחר ולא הייתי יכול לזוז - כרגע בכלל! - פשוט שלחתי אליה יד,
ומשכתי אותה אליי. הפעם הנשיקה הייתה נשיקה אמיתית. שלחתי גם
יד נוספת כדי לאחוז בה ולהצמידה לחזה, שטרחה לציין לפני מספר
רגעים. היא לא גרשה את הלשון שפלשה אליה, ואפשר לומר שאפילו
הגיבה בהתלהבות. היא לא סיימה את הנשיקה, ואני עשיתי זאת בשביל
שנינו. הרגליים שלי אולי פגומות, אבל אני עדיין גבר.
ומתפקד.
לקח לה זמן להבין, שעדיין הייתה רכונה לכיווני, ולהתיישר. "מה
לא ב-בס-סדר אצ-צלך? אתה נראה כמ-מו ש-שאתה נראה, ואת-תה
רוצ-צה אותי? מה לא ב-בסד-דר אצ-צלך??" דרשה. כבר לא הצלחתי
לפרש אותה.
"כנראה שהכל", אמרתי בזמן שהעלתי את עצמי במהירות מפתיעה -
בהתחשב בלחץ, ובכלל - לכיסא הגלגלים שלי, והסתובבתי לכיוון
היציאה. "את לא צריכה אותי, או כל אדם אחר, שיאהב אותך. את
אוהבת את עצמך מספיק בשביל שניים!" ויצאתי משם. היא היתה עם
הגב לדלת כשעזבתי.
אבל הייתי יכול להבין אותה. חוץ מזה שאני בן 23, אין בינינו
הרבה הבדלים.  נעצרתי מחוץ למלתחות.
לא הייתי יכול לעזוב. הייתי חייב לחזור. שרירי הידיים כאבו לי
מהסיבוב מהיר חזרה לחדר ההלבשה. ואומרים שהאהבה כואבת.

דפיקה נשמעה על הספסל עליו ישבה. הפתעה על פניה, ידיים מושכות
אותה, וקול אומר: "לא הייתי יכול לעזוב, הייתי חייב לחזור."