בכתב הילדותי והמסורבל שלי אני כותב לך הכל, בשקיפות.
כי ממך אף פעם לא יכלתי להסתיר כלום, גם אם רציתי.
כותב לך שאני עדיין לא יודע מה זה אומר, גם אחרי 5 שנים, מה
אומר הרגש הזה שלי.
כותב לך שאני אוהב את השקט שלך, אוהב את המבטים הקטנים ואת
חצאי החיוכים. אוהב את הרגעים הנדירים שבהם את מספרת לי מה את
חושבת ואיך את מרגישה לגביי דברים. אוהב לשנוא אותך על זה שאת
תמיד צודקת.
בך אני מוצא את השקט שאני מחפש ועצם קיומך הוא מפלט בשבילי
באותם רגעים קשים.
אני אוהב לספר לך דברים אוהב את הצחוק שלך ואוהב לדמיין את
גלגלי הדמיון שלך עובדים שעות נוספות מתחת למעטה השחור של
שערך.
הייתי רוצה לחיות איתך ויודע שזה בלתי אפשרי. אבל לדמיין את זה
עושה לי טוב. החיים שלי לא מסתכמים בהרבה, אני לא חושב עלייך
הרבה אבל את איתי בכל דקה.
אני לא יודע כלום, אף פעם לא אדע
אבל את הנפש התאומה שלי.