התקלחתי, התגלחתי רק בשפם, התבשמתי, אפילו שמתי מהדאודורנט
שאני שם לאירועים חשובים (בערך כמו החולצה הלבנה של שבת), שמתי
את הג'ינס הכי פחות נורא, מעיל עור חום מהודו ויצאתי לדרך.
הלחץ לא הפסיק לנזול ממני, נשמתי לא סדיר, תופפתי על ההגה וכל
הזמן חיפשתי סימנים שהולך להיות טוב. חמש שנים אני מכיר אותה
לסירוגין; כשהיא באה לארץ אני איתה אבל בכל זאת לא ראיתי אותה
חצי שנה ומי יודע... ובאמת מצאתי, מצאתי את הסימן שחיפשתי תלוי
לו על העצים, על שלטי חוצות העיר, והכל הבהב, פנסים קטנים כאלה
לכבוד חנוכה, שיהיה קצת צבעים בעיניים לאותם אזרחים שכל יום
שלהם דומה לאחר אבל לא היום, היום יום חג, אולי סימן לבאות,
אולי אזהרה? אולי, הפתעה?
לא הדלקתי סיגריה למרות שרציתי, היא לא אוהבת את הריח ורציתי
להיות במיטבי.
איך שהגעתי כיביתי חיש מהר את הרדיו, למרות שהיה איזה שיר
חמוד, יצאתי במהירות ושרקתי אל עצמי בעודי הולך לכיוון
הכניסה.
צלצלתי באינטרקום וישר היא פתחה, בלי ברכות מצחיקות כמו פעם,
המעלית הגיעה והלחץ התעצם עד שהאוויר כמעט לא עלה. כמו תמיד
הייתי צריך לטייל בכל הבניין עם המעלית כי לא זכרתי איפה בדיוק
הדירה. לבסוף הגעתי, דפקתי על הדלת, היא פתחה חיבקה נתנה נשיקה
ומיד הציגה לי את שלמה, בחור עשר באמת, סיירת צנחנים 4 צל"שים,
יודע אנגלית פרפקט, מצחיק, כבר טייל בחצי עולם.
וככה אני יושב והם מדברים באנגלית, צוחקים, ואני יושב בצד,
מנסה להקשיב עד שוויתרתי, הסתכלתי על הטלוויזיה והרגשתי מטופש.
היא הציעה בירה. העדפתי וויסקי אבל שתקתי. יצאתי למרפסת
ועישנתי עם הבירה. נכנסתי הם המשיכו לדבר. הוא הציע לה לבוא
איתו לסיני, היא הסכימה. לבסוף אמרתי לעצמי די, ואמרתי שאני
צריך ללכת. הוא שאל לגבי טרמפ. הסכמתי. בדרך שאלתי אותו אם הוא
שלה. הוא אמר: 'מה פתאום, עם המשעממת הזאת?!' שתקתי. הוא באמת
בחור נחמד - סיירת צנחנים, חיסולים, צל"שים, באמת בחור טוב, הם
סך בכל מכירים שבוע, הכירו בשדה, הוא באמת בחור טוב.