"דר' אלה, פרופסור שלזינגר רוצה אותך בטלפון, הוא במיון,"
קוראת לי האחות האחראית. כמובן שמיד אני מתפנה מעיסוקיי
הקודמים על מנת לענות לכונן הבכיר שלי. "אלה יקירתי," אומר לי
שלזינגר, "כמה שאני שמח שאת תורנית מחלקה היום. אני שולח לך
ילד שנראה לא טוב. קישיון עורף, חום. קבלי אותו בזריזות ושימי
לו מחט כמה שיותר מהר." אני מהנהנת בהסכמה. לילד עם נקודת
פתיחה כזאת אין סיכוי להימלט מניקור מותני, ולכן, כמו שהבוס
ציווה בשפתו העדינה, אני "אשים לו מחט" ואשאב מעט מנוזל השדרה,
מיד אחרי הבדיקות הראשוניות המאשרות לי לבצע פעולה כזאת.

זמן קצר לאחר מכן, מגיע למחלקה אלכס, ילד בן שש שנים, בהיר
שיער, חביב למראה, מלווה באימו שנראית חביבה כמותו. הם נכנסים
מיד אליי לחדר הקבלה, ובזריזות אני עוברת על הסיפור - חום,
כאבי ראש, בחילות והקאות, קלאסי לדלקת קרום המוח. "האור מפריע
לך?" אני שואלת. "לא, אבל אני לא רואה טוב," עונה הילד. זה כבר
לא כל כך מתאים לי, אבל מניסיוני עם ילדים אני יודעת שלעיתים
הם נותנים הסברים מוזרים לתסמינים מוכרים. או כמו שאומרים
אצלנו בבדיחות הדעת - "הפציינט לא קרא את הספר." אני בודקת
אותו בקפדנות מכל הכיוונים. אכן, קשיון עורף ברור, שאר הבדיקה
הנוירולוגית תקינה. רק חסרה בדיקת קרקעיות עיניים לשלילת לחץ
תוך גולגולתי מוגבר, ואז אוכל "לשים לו מחט."

אני מסבירה לשניהם את התהליך, מבטיחה שאעשה כמיטב יכולתי לזרז
את התהליך, ומנחמת את הילד, שמיד לאחר המחט ירגיש הקלה
משמעותית. לפני שאני הולכת לדבר עם רופא העיניים התורן, אני רק
רוצה לוודא שוב עם הילד משהו קטן. "מה זאת אומרת שאתה לא רואה
טוב?" אני שואלת. "אני רואה הכל לא טוב," הוא לא מפרש.

מתקשרת למחלקת עיניים, ומגלה שהתורן הוא בעצם תורנית, שלמדה
איתי רפואה וכבר אז הייתה יצור נאלח שמחשיב את עצמו הרבה יותר
ממה שהוא שווה. היא מנסה לשכנע אותי שאשלח את הילד אליה, ואני
מתעקשת שבמצבו אני לא שולחת אותו לשום מקום, ומוסיפה שכדאי
שתזיז את עצמה בהקדם לכיוון המחלקה, כי אנחנו מחכים רק לה
לצורך הבדיקה והתחלת הטיפול.

אני חוזרת אל המטופל הצעיר שלי, מחייכת לעברו ומבטיחה שמיד
תגיע רופאת העיניים. ושוב אני שואלת, מבקשת, אם יוכל להסביר לי
למה הוא מתכוון כשאומר שהוא לא רואה טוב. הוא לא ממש מצליח
להסביר לי, והנה רופאת העיניים מגיעה ובודקת אותו. היא כותבת
לי מגילה ארוכה בכתב יד מסולסל, ומשרבטת חתימה מגלומנית בתחתית
הדף. הכל תקין, היא מחייכת אליי חיוך מתוק מדבש, ואני מתאפקת
שלא להקיא מחמת מתיקותה היתרה בזה הרגע.

"אתה משוכנע שאתה לא רואה טוב?" אני שוב מנדנדת. זה לא מרפה
ממני. וכעת גם האמא שמה לב לכך. "למה את שואלת אותו כל הזמן על
העיניים?" היא מקשה. "נו," אני מודה בפניה, "זה לא ממש אופייני
לדלקת קרום המוח."
"אה," מתבהרות פניה של האם בהבנה והקלה, "זה בסדר, זה לא משהו
חדש. זה כבר בערך חודש ככה. לפעמים הוא אפילו נופל בגלל זה."

איך מרגישים כשנופלת לבנה על הראש? שריקה חדה? שקט פתאומי?
ואולי כאב חד שמפלח לפתע את הדממה. אני מסתכלת על האם המחייכת
אליי, על הילד המחייך למרות כאביו וערפולו, ולשוני דבקה לחיכי.
בקושי רב אני מצליחה להעלות חיוך על פניי, ומבטיחה שתיכף
אשוב.

בחדר הרופאים המרוחק מעט, אני מתקשרת למיון. מבקשת את שלזינגר.
"שלזי, אני לא מכניסה שום מחט לילד הזה בלי סי.טי ראש," אני
מבהירה לו, ומסבירה למה. הוא מאשר לי לבצע סי.טי, ומיד מתווכח
על החלטתי להתחיל טיפול אנטיביוטי מיידי. "שיט!" אני חושבת,
"לא הייתי צריכה לשאול אותו בכלל על זה. הייתי צריכה לתת
וליידע אותו בדיעבד." מתנחמת בזה שמן הסתם זה בכלל ויראלי,
ומבטיחה לעצמי שבפעם הבאה אני עושה מה שאני חושבת בלי לשאול אף
אחד.

אני לוקחת את השניים לסי.טי. של המיון, שם מצטרף אלינו גם
האבא. "תראו שמחר בבוקר הכל יראה יותר טוב," אני מבטיחה להם
ולי. האמא נשארת בחוץ, והאב לובש חלוק עופרת כבד ומתייצב לימין
בנו. אני עומדת בחדרון הטכנאי, מאחורי מחיצת זכוכית עבה,
ומשתדלת לחייך בעידוד בכל פעם שמבטי נפגש במבטו האילם של האב.
הסי.טי פורס לעינינו את מוחו של אלכס לפרוסות דקיקות. עם כל
תמונה שעולה על המסך, אני נושמת לרווחה. הוא לא הילד הראשון
ולא האחרון שזוכה לבדיקה הזאת. רוטינה שכזאת. תמיד מעדיפים
להיות על הצד הבטוח. אף אחד לא רוצה להיות זה שיכניס את המחט
לילד הלא נכון ויהרוג אותו על שולחן הבדיקה במחלקה. יאללה,
שייגמר כבר. נחזור למחלקה, נכניס את המחט, נשלח נוזל לתרבית
ונתחיל טיפול. הילד הזה כבר מזמן היה צריך ללכת לישון, וגם אני
אשמח לשעת שינה גנובה.

"מה זה?!" מעיר אותי הטכנאי משרעפיי. מבט מהיר אחד בפרצופו
הנחרד, ועוד מבט מהיר במסך הבדיקה מבהירים לי את המצב לאשורו.
מזל שהטכנאי מוסתר מאחורי מסך המחשב, והאב אינו יכול לראות את
פניו. אני מעלה חיוך על פניי במאמץ רב, ביודעי שפניי גלויים
לעיני האב, אך ליבי נמק בכאב פתאומי.
שכבה אחר שכבה, מתגלה הגוש אשר שוכן במוחו של אלכס. כמו כדור
פינג-פונג קטן, אך ממש לא תמים כמותו. חרא של מקום. לעזאזל.
בטח אי אפשר יהיה לנתח. גידול מסריח. לא פלא שכואב לו הראש, לא
פלא שהוא נופל. איזה מזל שחשבתי לעשות לו סי.טי. אם הוא היה מת
לי כשהייתי שמה לו את המחט, הייתי מתה יחד איתו. ישו, לא הלכתי
ללמוד רפואה כדי להיות רוצחת. אלף נהרות לא היו מצליחים לשטוף
מידיי את דמו, דם ילד קטן.

אנוכית שכמותך, מיד עולה בי קול נוסף, לך הוא היה מת? להוריו
הוא היה מת! זוג עולים חדשים, נחמדים שכאלה. בוודאי הילד היחיד
שלהם. אולי זה לא מכבר התחילו חייהם בארץ לעלות על דרך המלך,
והנה מכה שכזאת. והרי ימות בכל מקרה. לא היום, לא מחר. בעוד
חודש? חודשיים? שנה? האם ידעך לאט לאט, או שמא בייסורים יוציא
נפשו? ואולי היה עדיף לו למות עם המחט בגב. מהר. חלק. בלי
ניתוחים וטיפולים מאריכי חיים וסבל.

אני יוצאת החוצה, לובשת מסכה קפואה על פניי, ומחייכת להורים:
"נחכה לפענוח, או קיי?"
"שלזי," אני שוב מטרידה אותו, "יש כדור פינג-פונג ב- midbrain
של הילד. זה נראה לי in-op (לא ניתן להוצאה בניתוח, בשפת בני
אנוש). נראה לי שמגיע להורים שרופא בכיר יבשר להם את הבשורה
הנוראה, לא זוטרה שכמוני." הוא מהסס לרגע, ומסכים. אחרי זמן
קצר הוא מגיע למחלקה ומסתגר בחדר הקבלה עם ההורים. אני מוצאת
לי משהו נורא דחוף לעסוק בו באותו הזמן. אני יותר מדי מעורבת,
מחבבת. לא אצליח לעצור דמעותיי שם בחדר. שלזי יתמודד. הוא ילד
גדול. אני חושבת.

וילון שחור יורד על התורנות הזאת ומאפיל על המחלקה. ילדים באים
מהמיון עם חום ודלקת ריאות, עם שלשולים והקאות, עם קוצר נשימה.
הלילה הזה הוא הלילה הגרוע מכל בשבילם, אבל בעוד יומיים
יתרוצצו במסדרונות המחלקה, וייתקלו ברגלי הרופאים במהלך סיבוב
הבוקר. אני מקבלת את פניהם כמי שכפאו שד. מחייכת, מלטפת,
מקשיבה, מכניסה עירוי, כותבת הוראות בגליון. בשביל אלכס הלילה
הזה הוא תחילתו של סיוט חדש, לא מוכר, שסופו המר כמו נכתב
מראש.

שלזי מתקשר. הוא כבר בדרך הביתה. קולו נשמע מקוטע בדיבורית של
הרכב. פתאום נזכר ששכח לומר לי כל הכבוד. זה היה יכול להיות
פספוס נוראי. עליתי על משהו שאחרים לא עלו עליו. ומזל גדול
שכך. חס וחלילה אם לא... דבריו חולפים דרך אוזני הלחוצה אל
אפרכסת הטלפון, ומוחי זועק בהתרסה. בלי מילים: זה מה שחשוב לך?
מה זה משנה. הילד הזה הולך למות ושום דבר שאני עשיתי או אעשה
לא ישנה זאת. הצלתי את עצמי. הצלתי את המחלקה מביזיון וחקירות.
לא הצלתי את הילד.

שום שעת שינה גנובה לא תמתק לי הלילה. זרם הקבלות מהמיון פוסק.
הלילה מחוויר והולך. ציפורים ראשונות מתעוררות ונותנות קולן.
בבוקר הכל נראה יותר טוב, אבל לא לכולם.