אם תראי אותו עומד ברחוב תחשבי שהוא סתם עוד הומלס, לא שונה
מעוד אלפי הומלסים אחרים שמסתובבים בתל אביב, חסרי בית, חסרי
שם, חסרי חום. אחד מני רבים שהבקבוק הוא קרן האור היחידה
בחשיכה שזורחת עליהם מדי בוקר.
אבל ההומלס הזה הוא שונה, אני מבטיח לך שהוא לא כמו כל אחד
אחר, ההומלס שאת רואה פה הוא מרצה בכיר מאוד, פרופ' אמריטוס
באוניברסיטה הטובה ביותר שיש: האוניברסיטה של החיים.
הוא לבוש סחבות כולו, מעיל בד מרופט שמידותיו קטנות מדי, צבעו
שחור וחורים גדולים נפערו בבית שחיו, מאווררים בקיץ את נוזלי
הגוף ומוסיפים חדשים בחורף עת יורד הגשם על דרום העיר ושוטף את
הרחובות עטויי הפיח והזוהמה ואיתם את כל חסרי הבית שבקיץ
מזדנבים אל בין רגלינו. לראשו כובע בארט, מצחיה שמחציתה נתלש
בצורה לא ברורה, כאילו השתתף בקרב של חתולי רחוב, לחיו עטורה
זקן מדובלל שלא טופח כנראה כבר עשרות שנים, הוא מחייך (וזה
קורה לעתים נדירות) וחושף שני טורי שיניים שחורות, או מה שהיה
פעם שיניים. פיו מדיף צחנה איומה אבל אני בטוח שכשתשמעי אותו
מדבר לא תחושי בכך, לא תחושי בשום דבר אחר זולת מילותיו שירתקו
אותך לכל מקום אליו הוא יחפוץ לרתק אותך. עיניו, כן עיניו הם
הדבר היחיד שהייתי מכנה אותו בתואר 'זהות אנושית' הן כחולות
וגדולות, ונשקפים מהם דברי הימים של ההיסטוריה האנושית, עיניו
צלולות גם כשמוחו מעורפל מוויסקי וג'ין, וכשתביטי בהם תראי את
הדבר היחיד שנשאר מההומלסים כשהם מאבדים את הכל: הזהות
האנושית.
אבל ההומלס הזה הוא שונה, מספרים עליו שפעם היה בנקאי בכיר או
מנהל של חברה גדולה, אנשים סרו למרותו, כיבדו אותו בכל
הכיבודים שאנשים יודעים לכבד את מי שהכוח והשררה הם מנת חלקם,
הוא נסע ברכב מפואר וגדול וגר בבית רחב מימדים שהייתה בו בריכת
שחיה פרטית, ראשי ממשלה ושרים התארחו אצלו והיו מתייעצים בו
בענייני דיומא.
אבל יום אחד הלך הכל: החברה התמוטטה, האישה עזבה, הילדים ניתקו
עמו כל מגע, אף אחד לא יודע את ההשתלשלות המדוייקת של הדברים,
אבל זה קרה מאוד מהר וכשדבר מעין זה קורה פתאום אתה מגלה שאתה
לגמרי לבד, אין יותר קו טלפון פנוי לראש הממשלה, אין יותר
מסיבות קוקטייל עם שגרירים, אין יותר אנשים שמברכים אותך לשלום
ברחוב ואין יותר חברים, אפילו לא אחד.
אומרים שהוא ניסה להתאבד לפחות פעמיים, לרוע מזלו הצילו אותו
פעמיים, הפעם שהוא ניסה לקפוץ מהגג של מגדל שלום הביאה אותו
לאישפוז כפוי בבית חולים פסיכיאטרי. לזמן מה הוא נרגע, התרופות
סיממו אותו והביאו לו את השלווה אותה איבד, כך הוא גם למד
שישנם תחליפים מלאכותיים לרצון לחיות, המרחק בין הכדורים
הצהובים והכחולים לבין בקבוקי הוויסקי והג'ין היה קצר מאוד,
והפער נסגר ביום שבו החליטו שהוא בריא בנפשו ואפשר לשלח אותו
לחופשי: אמבולנס לבן לקח אותו לתל אביב, הנהג שאל אותו איפה
הוא רוצה לרדת, אבל מאחר שלא היה לו בית ולא היה לו למי ללכת
ומאחר שהיה שפוי דיו בשביל להרגיש לא נעים לומר זאת לנהג
האמבולנס הוא ביקש לעצור לו ליד חנות בגדים יוקרתית, שיוכל
לחדש את הגרדרובה שלו.
בגדים הוא לא קנה, אבל לאחר שלוש שעות של שוטטות ברחובות,
ואחרי שירד הערב החורפי הקריר על תל אביב הוא גילה שבמחיר
מציאה של 64 ש"ח אפשר לקנות בית חם, משפחה, בגדים יפים ורכב
מפואר, וזאת מרגע שתלגום את הלגימה הראשונה ועד שתתעורר עם
כאבי ראש בפתח של בית מגורים ותגלה שהאישה היפה שליטפה ושרטה
אותך כל הלילה הייתה לא אחר מאשר חתול רחוב סקרן שבחן את הדייר
החדש של רחוב אלנבי.
עם הזמן הוא גילה שבמחיר פחות בהרבה אפשר לקנות דירה יותר
צנועה ואישה פחות יפה, אבל החתול המשיך לשרוט וללטף אותו בלילה
ולהזכיר לו שישנה מציאות בחוץ איתה הוא יצטרך להתמודד. החתול
מעולם לא עזב אותו ואם תמתיני ברחוב מספיק זמן תוכלי לראות את
החתול גם עכשיו, למרות שהיום הוא כבר מאוד זקן.
מה שהיה חוסר המזל שלו, הסתבר במהרה כמזל של אנשים רבים, אף
אחד לא יודע איך זה קרה אבל אנשים התחילו שוב לחזר אחריו. הפעם
הם לא חיפשו את קרבתו בדחילו ורחימו הם פשוט ניגשו אליו וביקשו
ממנו עיצה. חלילה, איש מהם לא הכיר אותו בימי זוהרו, אבל המוח
האנושי גם פריטיו שאינם מפותחים מספיק יודעים לזהות אדם חכם
שניצב בפניהם. והוא, הוא מצא את השלווה בצרותיהם של אנשים
אחרים: האחד הסתבך עם בנק ורצה עצה כיצד לנהוג, השני חפץ לדעת
כיצד ינהג בשותפו הסורר שמבקש לסלקו מהעסק, השלישי רצה המלצה
על בעלי מקצוע שיבנו את ביתו מבלי לרמות אותו, הרביעי גילה
שהוא מאבד את אשתו האהובה ורצה עצה כיצד ישבה את ליבה וכך
הלאה, כל בעיה באה על פתרונה, כל בעיה שנפתרה טמנה בכנפיה
המלצות ואנשים החלו להתקבץ מכל קצוות העיר לרחוב אלנבי לשמוע
את עצתו.
התמורה לעצה טובה באמת לעולם צנועה היא: בקבוק וויסקי זול,
כריך מעופש, גרביים משומשות שהיטיבו את החורף, לעתים כשזמנו של
המבקש היה ממש פנוי היו מתלווים לשיחה בורקס חם עם ביצה חמה,
מלפפון חמוץ ולפעמים אפילו פיצה ושתיה קלה.
וכשהוא גילה כמה קל לו להתפרנס כהומלס, נטש את אלנבי ההומיה
ועבר לגן צ'רלס קלור שם היו לו ספסלים עליהם יכול היה לקבל את
לקוחותיו בניחותא, ונוף לים שגם סיפק לו אוויר רענן ללא ריח של
מכוניות והבל פיהם של שיכורים אחרים.
הוא לא הודיע לאף אחד שהוא עוקר למקום אחר, אבל אנשים מצאו
אותו, בעלי בתי הזונות של אלנבי ראו אותו הולך ובעלי השווארמות
שמו לב שזה לכיוון הים, המציל בחוף סימן את גן צ'רלס קלור וכל
השאר שייך כבר לכנפי השמועה שהובילו את האנשים לאן שצריך
להוביל אותם.
עם הזמן נוצר גם תור לעצתו, אנשים המתינו בחדר הקבלה שלו שהיה
ספסל בטון המרוחק כשלושה מטרים מהספסל עליו ישב וקיבל את
לקוחותיו, כמו בימים הטובים גם עתה היה חדר קבלה, אם כי עתה
הייתה הרבה פחות פרטיות, למרבה המזל הנוף השתפר, הים מאוד
התקרב ועמו הריח המלוח שנישא עם הגלים. במהרה גם נמצא פקיד
קבלה שימיין את הבאים וידאג שאיש לא יגיע לפני תורו, היה זה
הומלס אחר שנדד בדרך מקרה לגן הציבורי ואומץ אף הוא על ידי
החתול הזקן, תמורת שתיים שלוש לגימות הוא התנדב לעבוד במשרה
מלאה, 8-9 שעות ביום כפקיד קבלה של היועץ הנערץ. התמורה אמנם
הייתה דלה, אבל הזמן הוא מצרך נפוץ אצל הומלסים וכשיש לך הרבה
זמן להעביר - התמורה מפסיקה לשחק תפקיד.
בטח תהית כיצד זה שהיועץ שלנו שהפך לכל כך פופולרי בשל
הרצאותיו על החיים לא מצא חזרה את דרכו לתוך קהילת בני האדם.
האמת היא שאינני יודע ואף אני תוהה על כך לעתים מזומנות: ייתכן
שלא רצה לחזור לעולם ההוא העמוס והמלחיץ, ייתכן שלא היה לו די
כוח לעזוב את גן צ'רלס קלור, אני מאמין שהסיבה נעוצה אולי במזג
האנושי שיעריץ אותו כשהתמורה היא בורקס, אבל לא ינקוף אצבע כדי
להחזירו למעגל החיים.
אז אם תזדמני פעם לגן צ'רלס קלור, אני ממליץ לך בחום לקחת מספר
ולהמתין בתור להומלס הכי מפורסם של תל אביב, לא משנה מה הצרה
שמעיקה עלייך, הוא כבר ימצא לך מזור ואולי אם תדעי לשאול את
השאלות הנכונות, ואולי אם הוא יזכור אותי הוא גם ימצא את הדרך
לאושר בינינו.