הערה: בסיפור הבא מובאים תחושותיי האישיות והאמיתיות, תחושות
שהלבשתי על דמות.


אני תמיד כותב בלילה, לפעמים לפנות בוקר. באופן עקרוני, אני לא
כותב הרבה מפני שאני מרגיש שאין לי את הכלים הדרושים לכך. אבל
אם נעזוב לשנייה את הכלים, ונתמקד בנושאים, לא תמיד יש לי גם
נושאים. וכשיש לי נושאים, לא תמיד אני יודע לבטא את מה שאני
רוצה להגיד.

אני מבטא את עצמי טוב יותר בציור. אני מצייר מגיל צעיר מאד,
אבל לא מעז לפרסם את העבודות שלי באתרי אינטרנט למיניהם, גם לא
באתר הזה. אני מעדיף לפרסם כתיבה כושלת מאשר יצירה מושקעת. אני
חושב שכמה שמילים יכולות להיות חושפניות, באמת חושפניות, הן אף
פעם לא יכילו את מידת החושפנות שבציור. אולי זו אשליה,
שהוויזואלי מהווה דלת רחבה יותר. בדלת רחבה יותר מסוגלים לעבור
גם אנשים גדולים יותר.

אבל באמת מעניינת אותי השאלה למה אני חייב להתעורר באמצע הלילה
ולכתוב. למה זה לא בא לי בכל זמן אחר של היום? אנשים מרגישים
את עצמם רוחניים יותר בלילה? אין רוחניות בסיפורים שלי, לפחות.


אני גם לא יודע אם אפשר לקרוא למה שאני כותב סיפורים, אני
מעדיף לקרוא להם קטעים. אם שמתם לב, חלק מהקטעים שלי פורקים
עול מסוים. שימו לב, פורקים עול, לא אוטוביוגרפיים.

אני חיי חיים טובים, מערכת היחסים שלי היא הדבר הטוב ביותר
שקרה לי מזה שנים, אם לא הדבר הטוב ביותר שקרה לי אי פעם. אמנם
אני לא הטיפוס הכי רומנטי בעולם (ואני חושב שהייתי נראה ונשמע
קצת מגוחך אם הייתי...) אבל גם לא אדיש כלפי האנשים שאני אוהב,
מוקיר ומעריך. לא חסר לי שום דבר ואני ממש לא טיפש.

אם להגיד את האמת, כבר הרבה זמן שלא כתבתי קטע. עכשיו: יום
שישי, 23 בספטמבר, 2005, השעה 00:32. בימים האחרונים התעורר בי
דחף לכתוב משהו. כל רעיון שעלה במוחי, המפותח והמוגבל כאחד,
נמחק על ידי במהירות השווה, בערך, למהירות האור. תופעה
מעניינת. התעוררתי לפני, אולי, חצי שעה, כשנזכרתי שלא כתבתי
עדיין על משהו חשוב: המוגבלות הזו שלי.

אני לא יכול לכתוב קטעים על הנייר. כל ניסיון מתחיל בעט ונייר,
ומהר מאד נגמר בדף מלא קשקושים, שריטות וסימני נזילת דיו. לכן,
האלטרנטיבה היא, כמובן, ה-Word.

חשבתי פעם לכתוב על דברים שאני שונא. בזמנו זה נראה לי רעיון
טוב, אבל הגעתי למסקנה שלא ממש כדאי להתעסק יותר מדי בדברים
האלה. רק עצם המחשבה עליהם מערערת לי את מצב הרוח...אלא אם כן
חצי מדינה תסכים, נגיד, לא ללעוס מסטיקים אלא לקחת סוכריות
מנטה במקום, ולא לגרור רגליים כשהולכים. אבל מה, הפתיל שלי
ארוך בהרבה מצבים שאצל אחרים הוא קצר.

חשבתי גם לכתוב קטע בסגנון "עשה ואל תעשה". הגעתי לשתי מסקנות:
1. חצי מהם אני עצמי לא אוכל לקיים מתוקף היותי בן אדם. 2. אני
אמצא את עצמי מעתיק מ - Sunscreen.

זהו.