כל כך רציתי לכתוב...
לא יודע אפילו איפה להתחיל או על מה ליבב בכלל
אז שמתי לי את הדיסק של Diego El Cigala והופה!
אל תשאלו אותי מי זה... אין לי מושג.
פשוט הדיסק שלו נפל לידי... ופלמנקו אסלי לוחץ לי על כל
הכפתורים הנכונים...

ואני מחליט לזרום, לזרום עם מה שבא...
אוקיי זרימה בואו נראה מה בא...

החזה של ההיא שפגשתי אתמול... ממ לא לא...
הבחורה שעברה לידי היום בשמלה אדומה רכובה על אופניים ושיערה
מתנופף ברכות ברוח הקיצית כאילו יצאה מאיזה תמונה פריזאית
משנות ה-30... מממ לא.

ואולי...
לא בעצם לא.

איכשהו הכל מתחיל ונגמר בכן -
הנשים.
בנות המין היפה.
אתן הההתחלה.
ממכן כל אחד ואחד מאיתנו הגיע ועל כן אני אסיר תודה לנצח.

תודה.

אסיר תודה על כל הזמנים היפים.
אסיר תודה על כל השיעורים.
על האכזבות.
על הסיפוק.
על הבילבול.

מי מבין אתכן באמת?

הייתי מפקיד בידי אדם כזה את כל המוכר לי על מנת לחלוק איתו 13
דקות תמימות!
למה 13? לא יודע... זה נראה לי מספר סבבה.

כשאתה נותן ומרכז את כל כולך וכל הוויתך בדבר המדהים הזה -
אישה,
אז אתה חמוד מדי, או נחמד מדי. וכן, אפשר להגיד שזה מצב לא ממש
מאוזן.
וכשאתה שקט יותר, מרוחק יותר, אסרטיבי... אתה מניאק.

איפה השילוב המושלם?

קיים בכלל?

משתדל...

לומד...

מקשיב.

(רגע... מדליק סיגריה... שיט! מצית דפוקה... נדלק...)

נפגעתי פעמים רבות, ואני מודה על כך.
אם אפחד לא אצור מציאות חדשה.
פגעתי פעמים מספר ואיני מתחרט על כך אך איני מתגאה בזה.

איפה את?
למה את מחכה כל כך הרבה זמן?
אני יודע שאת עומדת לך שם בפינה וממתינה...
אני לא מכיר אותך עדיין וזה מייסר אותי.

יש לי את האומץ לעוף! בואי.

החדווה שבלתת והשמחה השמיימית שבלקבל.
כל קיומי עומד על תילה של הציפייה לך.

בואי.

נעוף.

האם אני עושה משהו לא בסדר?
אולי אני סלקטיבי מדי?
אולי אני בעצם כן מפחד?
אולי נתקעת בפקק?! (הייתי חייב להכניס הומור בכל הרצינות הזו)

בואי נרקוד.
בואי נשתטה.

כמו ילדים.

הרבה זמן שאת כה קרובה. ועם זאת, לא מראה את עצמך.

למה כל היסורים והתהיות האלה?
למה אני צריך את זה?

לכי!
שלום!

טוב על מי אני עובד...
אני כבר מתגעגע.

בואי

נעוף.