[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היה הייתה פעם...

ילדה.
הילדה הייתה יפה ומצחיקה. חכמה וחיננית. ילדה מקסימה.

והיה היה ילד.
סתם ילד. ילד רגיל.

הילדה והילד גדלו באותה עיר. למדו באותו בית ספר, באותה שכבה.
אבל לא באותה כיתה.

אף אחד מהם לא ידע שהשני קיים.
ומה שהיה מוזר, הילד חשב לעצמו כשגדל, שהמצב הזה נמשך כמה
שנים.

הילדה הייתה נסיכה במסווה של ילדה רגילה. לא פחות. כנראה
יותר.
היא בעצמה לא ידעה עד כמה היא מיוחדת.
לא שמה לב שכל אחד היה עושה הכל רק בשביל לראות חיוך קטן על
הפנים שלה. שהפרחים הזדקפו לכבודה כשהיא עברה לידם.
שאפילו הירח זרח רק בשבילה, גדול, כסוף ומחייך.
והילד, סתם ילד, שכמו כל אחד, רק לפעמים עשו מה שהוא ביקש, ורק
לפעמים הפרחים טרחו להראות יפים כשהוא עבר לידם (וכמעט תמיד זה
היה לכבוד מישהו אחר שעבר בסביבה) והירח סובב את פניו כשהילד
הסתכל אליו.

היה זה די טבעי שברגע שהם ידעו אחד על השני, הילד הרגיל, כמו
כל אדם רגיל, יעשה הכל בשבילה. ינסה להצחיק אותה כמו אידיוט,
יעזור לה במה שתבקש, יביא לה כל מה שתרצה.
והנסיכה הקטנה די נהנתה להיות איתו. כמובן שהיו לה עוד המון
חברים שהיא נהנתה להיות איתם כמו עם הילד ואולי אפילו יותר.
אבל לא בדיוק כמו עם הילד.
ורק המחשבה הזאת הספיקה כדי להפוך את הילד למאושר. מאושר כל
כך, עד שנראה שאפילו הירח התחיל לשים לב אליו.

ככה עברה שנה. שניהם הכירו אחד את השני די טוב בסיום השנה.
שניהם עברו לתיכון.

כשנודע לילד שהם באותה הכיתה, הוא שמח. "סוף סוף", הוא חשב
לעצמו, "אני אוכל להשיג אותה!".

הוא לא ראה אותה במשך רוב החופשה. הוא שרד איכשהו. הוא ידע
לבדר את עצמו.
הוא נכנס לפאניקה כשניסה ערב אחד לשחזר את הפנים שלה בראשו.
הוא לא הצליח. הוא ניסה וניסה עד שהראש שלו שרף מכאב להיזכר
בכל הפרצופים שהוא מכיר. הוא היה בטוח שאיך שהיא תופיע, הוא
יכיר אותה.
הוא ניסה וניסה עד דמעות. אבל הוא ידע שאחרי בכי ושינה ארוכה,
בדרך כלל רוב הבעיות נפתרות עם קרן האור הראשונה של הבוקר.


הוא המשיך לחלום עליה. לא זכר אותה במדויק, אבל היה ברור לו
שזו היא.
כשקרן האור הראשונה והלבנה פגעה בעיניו העצומות, היא הופיעה לו
בחלום, משחזרת את עצמה במלואה בתוך הראש של הילד.
הילד הבטיח לעצמו שלא ישכח יותר אותה. אף פעם.


הם התחילו ללמוד באותה הכיתה.

אבל הנסיכה הייתה כמו כוכב רחוק ויפהפה. כל מה שהילד עשה זה
לעלות על סולם ולהושיט את ידו רחוק ככל האפשר, עד כאב, אל
הכוכב, בתקווה לתפוס אותו.


שניהם גדלו, יחד עם שאר העולם.


היא זהרה יותר ויותר בכל יום שעבר. יפה יותר. מצחיקה יותר.
חכמה יותר. חיננית יותר.
מופלאה יותר.

היא הייתה הסיבה העיקרית שהילד קם בגללה בבוקר והיא הייתה
הסיבה שהילד חייך חיוך קטן לפני שהלך לישון רואה אותו בדמיונו,
ממלמל את שמה בשקט.

ואז הצרות התחילו.

הילדה נהייתה עצובה לעתים קרובות ולזמנים ארוכים.

הכוכבים התעמעמו, השמש התחוורה והירח בער מכאב.
העולם נראה סתמי. העננים עברו בשמיים בלי מטרה ובלי כיוון.
הפרחים נראו נבולים. הציפורים לא צייצו ואפילו לא חירבנו על
מכוניות.

הסיבות היו מגוונות: ריב עם חברה פה, ריב עם חברה שם, בעיות עם
ההורים, תקופות של לחץ, תקופות של תסכול וסתם תקופות שהזמן
עובר כל כך לאט עד שאתה מעדיף למות.

גם הנער עבר את הדברים האלה. אבל כשהיא הייתה שמחה, לא היה
אכפת לו מהם. הוא עזר לה כמה שיכל בשיחות, ניסה לעודד אותה.
לפעמים זה עבד, לפעמים זה לא.
הנער אף פעם לא חשב שהוא עושה מספיק למענה. הוא נתן את כל מה
שהיה לו ורק עצם זה שהיא לקחה נתן לו סיפוק זמני.

כל מילה שהחליף איתה הייתה תענוג, וכל שיחה השאירה לו טעם מתוק
בפה לזמן ארוך.

והכוכבים זהרו ונצנצו בכחול ובלבן ובאדום בהיר.

ככה זה נמשך. הנער התחיל להבין שכוכבים לא ניתנים להשגה. לא על
ידי אנשים רגילים.

ההבנה הייתה כמו מחלה ממאירה: הוא ניסה להתעלם מממנה, והיו
רגעים שבהם נראה שהוא באמת הצליח. אך כשההבנה הכתה בו, היא
הכתה במלוא עוצמתה: שורפת ובוערת ועוקצת ומכאיבה ומדכאת
וזדונית.

המחלה הממאירה הרגה את רוב התמימות שנשארה לנער ואת התקווה
להגיע לנסיכה.

המחלה השתלטה על השכל של הנער, גורמת לו לשכנע את עצמו שוב
ושוב לוותר על החלום. למצוא מישהי אחרת. להבין שאהבת נעורים לא
מתגשמת. האהבה הראשונה, גם אם היא הדדית, לא מחזיקה מעמד.

רק באגדות האהבה הראשונה מחזיקה מעמד.
רק נסיכים ראויים לנסיכות, ואף נסיך אינו ראוי לנסיכה שהילד
אהב. אף אחד.
אבל אם הנסיכה תבחר מישהו, זה חייב להיות הנסיך הטוב ביותר ולא
פחות מזה.

הנער הבין את זה, בסופו של דבר.
הוא החליט שימשיך לעזור לה ולעודד אותה כמה שהוא יכול, לתת את
כל כולו למענה.
"לא שזה יספיק", הוא חשב, "אבל זה כל מה שאני יכול לתת".

אור הכוכבים נחלש, ולבסוף הם נכבו לחלוטין.

המחלה ניפצה לחלקים קטנים חלק מהנער, והשאירה את החתיכות
השבורות נעוצות בחלקים אחרים שלו. אבל הזמן אמור לרפא את כל
הפצעים. אבל הזמן עבר כל כך לאט.
נראה שהפצעים אכן נסגרים, אבל הסגירה כאבה כל כך עד שהנער חשב
לא פעם שעדיף להשאיר אותם פתוחים או לסיים את הכאב במכה אחת.

אבל מסתבר שלנער היה משהו מיוחד בכל זאת: חוסן נפשי, או משהו
כזה.

הוא התעלם מהכאבים, והחלים.

אסור היה לו להתעלם. כאבים, נוראיים ככל שיהיו, הם דבר שאמור
ללמד אותך. כמו הסטירה הראשונה שילד קטן מקבל מההורה שלו. כמו
הפעם הראשונה שילד מקבל עקיצה מדבורה. כמו האהבה הראשונה שילד
חווה.

הנער התגבר. הוא המשיך לשמור על קשר עם הנסיכה, "אבל לא יותר
מזה", אמר לעצמו שוב ושוב.

הכוכבים נצנצו באור חלש, וחזרו להאיר באורם המקורי, בינוני
ונחמד.


הנסיך לו היא חיכתה הופיע. הראשון מביניהם, לפחות. רכוב על
מרצדס לבנה ומבריקה. שיער חום, ארוך וחלק, פנים שזופות קצת,
עיניים ירוקות עמוקות, פה שחייך כמעט תמיד בחיוך מעוקל, גוף
שרירי.

אם הנסיכה זרחה קודם, עכשיו היא בהקה. היא שמחה.
זו הייתה תקופה מיוחדת בשבילה, ולא משנה מאיזו בחינה.
גם הנער העלה חיוך כשראה את הנסיך; הוא לא היה ראוי לה, אבל
הוא היה ללא ספק טוב בהרבה מכל הפוצים שהנער היה בטוח שהיא
תבחר בהם. בסך הכל, כולם שמחו. הנער מצא לעצמו עיסוקים אחרים,
אך מדי פעם היא עלתה לחלק האחורי של מחשבתו.

החלקים הגרועים ביותר היו בלילות. הוא לא יכל להתעלם ממנה,
מחייכת אליו. הוא היה חייב להסתכל עליה ולדעת שהוא אף פעם לא
יוכל להיות איתה.


ערב סתווי אחד, מעין ערב כזה שהאוויר פשוט לא נקי. לא מלא פיח
וכימיקלים, פשוט מטושטש. סימן שמשהו רע עומד לקרות, והדבר
היחיד שהעולם יכול לעשות הוא לטשטש את הכל. הייתה רוח קרירה,
היו עננים בצבע אפור כהה, אבל לא ירד גשם.

העולם התחיל לנוע ב- Slow motion. המכוניות נראו מרחפות לאט
מעל הכביש, הירח נראה כמו פנס שהסוללות שלו כמעט גמורות.
הנער בדיוק הסתובב בחוץ. היה בדרך הביתה.

ברק ענקי ירד מהשמיים. ומכיוון שהעולם היה איטי ומטושטש, נראה
כאילו לקחה לו שעה להגיע לאדמה.
הברק שינה צבעים: מאדום לכחול לצהוב לירוק בהיר, וכשהוא היה
ממש קרוב לקרקע - הוא זהר בצבע שחור.

משהו נוראי באמת קרה.



הנסיך עזב את הנסיכה.
הנער ידע זאת; נדמה היה לו שהוא שמע זעקת כאב, כל כך מלאה בצער
עד שהוא חשב שהוא עומד להתעלף.
שורה של ברקים ירדו מהשמיים, אך ברגע שהברק הראשון פגע בקרקע,
העולם האיץ למהירות המוכרת.

הנער ראה את המרצדס הלבנה מזנקת בכביש. הברקים עקבו אחריה,
מנסים לפגוע בה. הגשם התגבר והתחיל להוריד איתו ברד. הטבע נענה
לקריאת הכאב של הנסיכה. הנסיכה עצמה לא כעסה; היא לא יכלה
לכעוס. זה היה בניגוד לקיום שלה, להרגיש דברים שליליים.

לעומתה, העולם יכול להיות עצבני כמו בולדוג שבעטו לו בביצים.

שברון הלב של הנסיכה גרם לאדמה עצמה להיפער מתחת למרצדס.
המרצדס דהרה קדימה, כמעט מרחפת מעל האדמה, אך החור גדל מהר מדי
- היא נפלה לעומק, שולחת את הנסיך השטני לקבורה נצחית.

הגשם נחלש, אך המשיך לרדת ללא הפסקה. עבר שלב הזעם, התחיל שלב
העצב.
העולם בכה עם הנסיכה, שקברה את עצמה מתחת לכריות ושמיכות במגדל
הגבוה.
הנער הרגיש בעצב, לבו שלו כמעט נקרע גם. הוא לא יכל אפילו
להעלות את המחשבה שהיא סובלת, שהתמימות והאהבה שלה נקטלו על
ידי השמוק הזה.
יחד עם זאת, החלק הקטן והמעצבן בראשו הרגיש קצת שמחה: הנה,
עכשיו היא צריכה עזרה. תעזור לה. תוכל להשיג אותה. לך על זה.
אבל הלב פשוט כאב כאילו תקעו בו אלף סכינים בכל פעם שהוא חשב
על המצב בו הנסיכה נמצאת.
החלק השקול של הנער ידע שהיא תתגבר, כי היא נסיכה. ונסיכות
יודעות להתגבר גם על דברים נוראיים. נסיכות התגברו על דרקונים,
על מכשפות מרושעות ואפילו על השטן. הוא לא היה בטוח שמישהי מהן
נפגעה מהנסיך שלה כמו הנסיכה שהנער אהב, אבל הוא היה בטוח שהיא
תתגבר.
היא חייבת להתגבר.
למזלו של הנער, החלק השקול והרציני היה בעל ההחלטה הסופית. הוא
נתן לה להתגבר על המשבר לבד, אך ברגע שיכל לדבר איתה, הציע לה
לדבר.

הנסיכה שפכה את הכל, עם דמעות, חנק וחיוכים קטנים, לועגת
לעצמה.
הנער בסך הכל הקשיב. הוציא מילה פה, אפילו שני משפטים ברצף.
אבל הוא שמח שהנסיכה מדברת.
היה לו ברור שעם החברות שלה היא גם אולי תגיע לאיזה שהוא
פתרון, שרק שם היא תרצה להחלים.
אבל הנער עשה את שלו, שוב.

הוא השלים עם המצב. מצא חברה. אהב אותה, והיא אהבה אותו. היא
גם הייתה יפה וחכמה ומצחיקה וחיננית. לא כמו הנסיכה, אבל הוא
אהב אותה.
והיא אהבה אותו.
וזה היה הרבה.

"אנשים רגילים לא ראויים לנסיכות.
אנשים רגילים משיגים נשים רגילות, ובמקרה הטוב - מישהי נפלאה
כמו החברה שלי".
כל החלקים, חוץ מהלב, ששלח אותות קטנים של כאב ללא הפסקה,
הסכימו עם המחשבה הזאת.



והזמן עבר.



ביום האחרון ללימודים השמש זרחה באור נעים, היו כמה עננים
בשמיים ורוח קלה נשבה לכל הכיוונים, מעיפה דפי מבחנים לאורך כל
בית הספר.

שניהם סיימו תיכון. הוא עם ציונים טובים, והיא, בצורה טבעית,
קיבלה תעודת הצטיינות והבטחות מאוניברסיטאות בארץ ובחו"ל שרק
חיכו לקבל אותה עם מלגות. זה היה ברור שזה רק עניין של זמן עד
שהיא תגיע לממלכה שלה, שם היא תשלוט בזכות.


התכנון של הנער היה פשוט: להגיד לה מה הוא מרגיש כלפיה. כל
השנים האלה הוא הריץ בראשו מאות פעמים איך הוא אומר לה "אני
אוהב אותך": במקומות שונים, בזמנים שונים, במילים שונות,
באווירות שונות. בחלק מהמקרים שהנער דמיין הנסיכה הגיבה בכעס,
בחלק היא חייכה את החיוך המכשף שלה ובאחרים היא פשוט שתקה. אבל
באף אחד מהם היא לא אמרה לו "גם אני אוהבת אותך".
אבל לנער לא היה אכפת; הוא יוריד את המטרד הזה מהראש שלו,
ישחרר את עצמו מהנסיכה ויוכל לפתוח בחיים חדשים.

התעודות חולקו, התלמידים נפרדו מבית הספר שבו היו כל כך הרבה
זמן במשך 6 שנים בחייהם. המורים גם התרגשו, לראות איך חלק
מהתלמידים השתנו כל כך ונהיו לאנשים אמיתיים. חלק מהנוכחים
הזילו דמעה, חלק היו אדישים למראה עין וחלק פשוט רצו שהיום
ייגמר כמה שיותר מהר.

לנער היה ברור שהוא לא יראה יותר את הנסיכה. היא תמצא את הנסיך
האמיתי שלה, תקים משפחה, קריירה. יהיו לה ילדים ונכדים יפהפיים
וחכמים, כמעט כמוה. כשהיא תמות (תחושת בחילה עלתה בנער רק מעצם
המחשבה), תהיה לה לוויה מלכותית. כל העולם יבכה בה. אפילו
הילדים יבכו, ולא רק כי המבוגרים בוכים. כי יצור שמימי עזב את
כדור הארץ.

הנער ניגש אליה בצעדים כבדים. היא הייתה מוקפת בחברים, באנשים
שהיא באמת אהבה.
הוא אחז בידה בעדינות, מבקש ממנה בלחש לבוא איתו.

היא באה. היא לבשה ג'ינס לבן, נעלי ספורט כסופות של ריבוק,
חולצת טי שירט של מיקי מאוס וג'קט שחור עם קווים כסופים ולבנים
שזורים בו.
בשיערה החום היו קישוטי שיער: כנפיים ופרפרים כסופים, שהשתלבו
בצמה אחת ארוכה וזוהרת.

רק באותו רגע שבו הנסיכה הסתכלה לו בעיניים, חודרות דרכן לעמקי
נשמתו, הנער הבין - הנערה לא הייתה נסיכה.

היא הייתה מלאך.

עיניה הכחולות נצנצו כמו נהר שכוכבים מקפצים עליו. כל תו בפניה
הקרין אושר ותקווה.

הנער שאב ממנה אומץ. הוא לקח נשימה עמוקה, שם את ידיה בידיו,
ופתח את פיו.
יכול להיות שהמלאכית ידעה מה הוא התכוון לומר, יכול להיות
שלא.
היא התרוממה על קצות אצבעותיה, ריחפה באוויר ונשקה על לחיו.

הילד כמעט צרח משמחה ומכאב: זו הייתה נשיקת המלאך שלו. הוא ידע
שהוא יקבל אותה רק פעמיים בחייו, והפעם השנייה תהיה כשהוא
יעבור לעולם הבא.

אבל עכשיו היא עמדה מולו, ההילה הלבנה סביבה מתחזקת.
היא כרכה את זרועותיה הדקות סביבו.

הוא נישק אותה. עיניהם נפגשו שוב, יוצרות קשר בלתי-נראה אחת עם
השנייה. עיניה לכדו את עיניו. בעיניה הוא ראה את העתיד, את
הטוב ואת הרע שמחכים לו.

עיניו כאבו כל כך עד שהוא נאבק כדי לא לעצום אותן, הוא רצה
לראות מה יקרה, אם המלאכית תעלה לשמיים או תיתן לו סטירה, או
אולי אפילו הגרוע מכל - תעלם מבלי להיפרד.

אבל הכאב היה רב מנשוא, והוא עצם את עיניו. כשהוא פתח אותן
שוב, היא עדיין הייתה שם, בדמותה האנושית. היא חייכה אליו חיוך
גדול, שנחרט בזיכרונו לעד. היא הסתובבה והלכה בצעדים איטיים
וקצובים.

היא ניגשה לשער בית הספר, בולטת מבין הקהל שנסחף החוצה.

הוא הסתכל עליה ופתאום היא נראתה לו הרבה יותר קרובה ממה שהיא
הייתה באמת. כל שאר העולם עמד מלכת, רק היא זזה - לקחה שני
צעדים לכיוון השער ועצרה.

הוא ניסה לרדוף אחריה, הוא החליט שהוא לא ייתן לה ללכת. הוא
יגיד לה הכל. יגרום לה להיות איתו.
לתמיד.

אבל רגליו עמדו במקום, כמו שאר העולם. הוא היה מיואש, ודמעה
טהורה ירדה לאורך לחיו.

היא סובבה את ראשה; היא חייכה את החיוך שלה בפעם האחרונה
וקרצה.

העולם חזר לנוע. היא נסחפה עם זרם התלמידים, ונעלמה.



הגבר המשיך הלאה. הוא מצא עבודה בהיי-טק, או במחשבים, או בתור
מנהל בנק. זה לא ממש חשוב. הוא התחתן, הוליד ילדים, הפך לסבא.
הסתובב בעולם. נהנה מהחיים ברוב הזמן.



אבל בלילות מסוימים, שרוח קרירה נושבת בעולם והכוכבים מנצנצים
בעליזות והירח גדול ומאיר ומרגיע, הוא חולם.
עליה.
צוחקת. שרה. מחייכת. עצובה. סתם עומדת במקום. מושיטה ידיים
אליו. רוקדת איתו.
ושם, בחלום, הם חיים באושר ועושר.
עד עצם היום הזה.







ליצירה 3 תגובות (תגובה אחרונה: 23/4/06)
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מילא לא
להסכים-אבל
לצלוב?

ישו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/4/06 18:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פיטר מקלאוד

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה