הדירה הפריזאית שלי, היתה מוצפת באדום. המון נרות עטורי פרחים
אדומים, בעיקר ורדים מתים. הוילונות היו בצבע ארגמן, אוטמים את
החלונות הגדולים, חוסמים את הרפיח שבא מהעולם שבחוץ.
חדר השינה הפריזאי שלי, היה מוקף בצבע אדום. סדיני משי אדומים
שעליהם שכבתי עם הגבר של חיי, סדינים שצריך להחליפם כבר מזמן.
שידות עץ עתיקות ליד המיטה, מלאות באביזרים ללא שימוש. אפילו
הקונדומים במגירה העליונה כבר התחילו להעלות אבק.
האמבטיה הפריזאית שלי הייתה מוקפת בזהב אדמדם. המראה הייתה
מתכסה באדים כשהייתי מקלחת. השעות שבהן הייתי מבלה באמבטיה
והופכת לצימוק אנושי. המגבות האדומות והרכות היו עוטפות את
גופי כשהייתי מורחת את עצמי בקרם לחות המדיף ריח פסיפלורה
טהור. ריח השמפו היקר שלי הדיף ניחוח למרחקים, בעוד בעלי ממשיך
לישון שינה מסוממת ומעורפלת, ואפילו לא זז. כנראה שהסם עבד
טוב. אני רק מקווה שלא טוב מדי.
לבשתי את מכנסי העור השחורים שלי, הדוקים ומבריקים, מדיפים ריח
הרג. חולצה שחורה עם מחשוף נאה נלבשה מיד לאחר מכן. לבוש תחתון
לא היה נחוץ, לא במקום שאליו אני אלך.
הדלק כבר מזמן נשפך סביב מיטתו, והוא עדיין מסומם, לא מרגיש
בריח, כמו תמיד. הוא אף פעם לא שם לב לבושם חדש שהייתי קונה.
תמיד התעסק עם צעירות ממני. חלאה.
יצאתי מן האמבטיה, מפזרת עננה של ריח חונק ונשי מסביבי,
וניגשתי אל השידה העתיקה מהצד שלי במיטה. הוא קנה אותה
באיטליה, כשרק התחתנו. תמיד אהב רהיטים עתיקים. הוציא הון
תועפות על הזבל הזה. אני לא אתפלא אם היא זיין את המזכירה
הצעירה והמזדיינת שלו על השידה המתפרקת הזאת.
הוצאתי את המגירה העליונה, שתמיד חורקת ברעש נוראי, והוא אפילו
לא הזיז יד. הייתי בודקת אם יש לו דופק, אבל אז אז אני אתפרק
לחתיכות. הוצאתי את חבילות הקונדומים השונות שהיו במגירה, את
הבגדים הסקסיים שקניתי כדי לבדר אותו ולגרום לו ללילה של הנאה.
הכישורים שלי לא חלודים, עדיין לא.
הוצאתי את האקדח החדש והיפה שלי, מבריק כל כך. הוא רק רשת
ביטוח, למקרה שהתוכנית לא תעבוד. שמתי אותו בתיק, ותליתי את
התיק על כתפי.
לקחתי את המצית, שראשי התיבות של שמי חרוטות עליה, והוצאתי
סיגריה אחרונה מהקופסה. מנטה ווג, "סיגריה של כוסיות", הוא
תמיד טען. אבל הוא בעצמו עישן קאמל, תמיד הסריח את כל הדירה,
המנוול. הדלקתי את הסיגריה בתנועת יד מהירה ושאפתי את העשן
עמוק לתוך הריאות, מרגישה איך אני הורגת אותן לאט לאט. הוצאתי
את העשן, והסתכלתי על איך העננה המסריחה והמסרטנת הזאת מתפזרת
מעליי.
הסתכלתי על המצית והחלטתי שהגיע הזמן. הדלקתי אותה, וזרקתי אל
תוך שלולית הדלק שהיתה סביב המיטה הרכה, שבעבר הייתה שלי. האש
הוצתה מהר מאוד והתפזרה סביב המיטה, ועליה בעלי. הסדינים כבר
התחילו להדלק ולהשרף והעשן כבר התחיל לחנוק את ריאותיי הרקובות
ממילא.
ראיתי את גופת הממזר הזה עולה באש, וחיוך של סיפוק עלה על
שפתיי. הגיע הזמן באמת שהוא ישרף בעצמו, בדיוק כמו שהוא שרך את
ליבי.
עזבתי את נשמתו שם, שתפרח לבדה, אין לי כוח אליו יותר. שרק
יחוש את האש על בשרו ועורו. אולי הוא עוד בכלל לא התעורר וחושב
שהוא סתם חולם, רק שזהו חלום שהוא לעולם לא יתעורר ממנו.
כשנכסתי ליגואר השחור שלי, שהוא קנה לי ליום הולדת, התחלתי
להריח את ריח השריפה. הספות כבר בטח נשרפות. "הספות האלה
עתיקות. עדיף שלא תבלסי אוכל ותשאירי פירורים וכתמי קפה של
בוקר". תמיד הייתי טיפוס יותר פשוט ממנו, לא ממהר לשום מקום
בבוקר, מוצאת את הזמן שלי להרגע. הוא תמיד התרוצץ ממקום מקום.
ראיתי את הלהבות בחדר השינה שלי, מבעד לחלונות בקומה העליונה,
והחיוך השטני שלי הופיע על פניי שוב. עשיתי לך את מה שמגיע לך,
בוגד.