טוב החלק הזה נכתב סתם, פתאום, לא כתבתי אותו בשום מקום אחר
לפני שאני כותבת אותו פה אבל לא אכפת לי...
יש לי המשך והוא הולך לצאת החוצה עכשיו!!!
אחרי מיליוני שנים (כמעט שנתיים) עם דיבור בימי הולדת ופה ושם
לא משהו רציני ראיתי אותו!
כמובן שאני עדיין בקשר עם אחותו, כבר אמרתי שהיא כמו אחותי
הקטנה, אז הלכתי לבקר אותה.
הוא משוחרר כבר שנה ואני משתחררת עוד חודשיים נפגשנו שתי אנשים
שונים לגמרי, הוא פריק עם תלתלים, זקן ושפם לא מוגדר ועגיל באף
ואני הילדה שהתבגרתי מאז המון (כן, צבא כן מבגר אנשים, אפילו
כמוני!) רואים אחד את השני במקרה, כי הוא לא היה אמור להיות
בבית כשבאתי אליה.
זה היה מוזר בטרוף, הלכנו לחדר שלה ואני בדרך שמעתי רעשים
מהחדר שלו ניכנסתי ראיתי מישהו מוזר מתעסק עם הארון של המיטה
(מתחת למיטה) הבהלתי אותו הוא אף אחורה ואז אני ניבהלתי ממה
שראיתי, הוא קם חיבק אותי ואני עדיין הייתי בהלם, אבל
כשניפגשים עם הבן אדם שמכיר אותך הכי בעולם אי אפשר להסתיר
כלום והוא ראה שאני לא אוהבת את זה, לא אוהבת את זה בכלל.
א-מ-א!
זה היה מפחיד והוא מכיר אותי הוא יודע שזה היה הלם תרבות והדבר
היחיד שיכולתי להוציא מהפה זה "אתה פריק!"
אני לא חושבת שהוא נעלב כי הוא מכיר אותי, הוא יודע שאני ככה.
חזרתי לאחותינו ישבנו דיברנו וכו' וכו' כו'.
לפני שהלכתי הביתה עברתי דרכו להיפרד.
הוא הראה לי פתק שכתבתי לו פעם, הייתי כותבת לו הרבה בבצפר.
היה כתוב בסוף שאני אוהבת אותו.
זה היה לי מוזר לקרוא את זה ולחשוב שאני כתבתי את זה לו.
ועוד יותר מוזר לחשוב שאני עדיין אוהבת אותו.
לא אהבה של רוצה לחזור אליו או להתחתן איתו, אני לא חושבת
שאנחנו נחזור אי פעם, ובטח לא עם המראה הזה (הצבא לא ביגר אותי
עד כדי כך) אבל יש אהבות שאף פעם לא נגמרות.
לכל אחד יש את האקס המיתולוגי שלו והוא שלי ואני חושבת שאני
שלו.
אנחנו תמיד אהבנו ותמיד נאהב.

ד.א יש לי אהבה חדשה.
אהבה שונה מזאת.
אהבה שהייתה מושלמת.
אהבה שנגמרה בסימן שאלה.
שוב.