אני לא מבינה למה זה קורה לי. לי, דווקא לי, מכל האנשים.
התחושה המוכרת, של תסכול טבול בקצת מרירות, צפה בי שוב.
אני בסדר, סה"כ - אם חושבים על זה לעומק.
יש לי עיניים ירוקות, ושיער אדמוני, וקצת נמשים ופה ושם איזה
איבר יפה וזקור. אני בסדר, לא?
אז למה זה קורה לי? למה כל הקוסמיות בעולם התאחדה נגדי ולא
נותנת לשום דבר מיוחד וקסום לגעת בי? למה העולם צוחק עליי
כשאני מנסה להגיע למסקנות מעודדות ונוכחת לדעת שוב ושוב שאני
משלה את עצמי?
כל כך הרבה שאלות ותהיות ומסקנות וכניעה מוחלטת לנוכח המציאות.
כל כך הרבה עובר לי בראש בזמן הכה מועט שעבר מאז נשמתי לראשונה
והמוח שלי החל לקלוט ולפלוט. כל כך הרבה חוטי מחשבות התבזבזו
לשווא, כשיכלו לשמש כבגד גוף נהדר.
אני עייפה. עייפה משאלות והתחבטות עצמית. עייפה משבעת קצוות
תבל.
היא לא מגיעה בינתיים, ולי נמאס לחכות לה. נמאס לי להתעסק בה.