עבר כבר כמעט חודש מאז שהיא עלתה על המטוס הזה. "המטוס הזה
יביא אותי סוף סוף אל האושר" היא אמרה כשתהיתי על השינוי
הקיצוני. היא הייתה תמיד הילדה הנערצת, הנערה היפה, האישה
שמסובבת את כל הראשים אבל עכשיו? עכשיו היא בקושי נראית. רזה
מתמיד, עצמות לחייה בולטות, גוון עורה צהבהב. והיא? היא
מאושרת. יש בכל משפחה אחת כזאת, אחת שמקבלת את כל החיוכים
הגאים, האחות היפה, הילדה המוכשרת. והיא הייתה כזאת. כל השכבה
שלה תמיד הייתה מאוהבת בה, בצבא היא זאת שתמיד חזרה בסוף הקורס
עם המפקד הביתה. ולמרות הכל היא אף פעם לא אהבה את עצמה. אפילו
לא לרגע.  בשנייה שבה סיימה את הצבא היא החליטה לעבור דירה.
לנטוש את הפריפריה לטובת חיים חדשים בעיר הגדולה. אז היא שכרה
דירה ומצאה שותף, התחילה לעבוד בתור מזכירה בחברת טלפונים
גדולה ופתאום היה נראה שהכל מתחיל להסתדר לה.  היא זרקה את
החולצות הגדולות והתחילה ללבוש ג'ינס, התחילה להתאפר, ללכת
להצגות ולדבר על ספרים שקראה וחשבתי שהיא מאושרת, שטוב לה.
מידי פעם היה מסתובב לידה איזה  בחור גבוה , בדרך כלל עם המון
בטחון עצמי, פנים יפות והערצה אין סופית כלפיה אבל זה היה נגמר
מהר מאוד. בביקורים שלי היינו הולכות ביחד לשבת ליד הים, שותות
קפה במשך ארבע שעות, מדברות על העבודה שלה, על הלימודים שלי.
מפעם לפעם היא הייתה נראית רזה יותר, עד  שעיניה היפות הפוכות
בולטות והחיוך הכובש שלה הפך רופף וחולה. היא דחתה על הסף את
כל הטענות על אנורקסיה או בולימיה וסירבה ללכת לטיפול.
כשהייתה נכנסת לחדר במקום להאיר אותו בחיוכים היו משפילים כולם
את מבטם בשביל להימנע ממפגש עם עיניה הכבויות. וידענו כולנו
שלסיפור הזה לא יכול להיות סוף טוב, והתסכול היה כל כך גדול
ראינו את ההתחלה, את ההידרדרות ויכולנו לנחש את הסוף אבל כמו
בסרט לתגובות שלנו לא היה סיכוי להשפיע על הידוע מראש. פתאום
היה לה רעיון חדש, לטוס לדרום אמריקה, להתחיל הכל מחדש. למצוא
משמעות לחיים.  לא במקום שהגיעה אליו הציוויליזציה, חס וחלילה
לא עיר, בטח שלא כפר או עיירה. הר. סתם הר. היא שכנעה חברים
והם טסו. ואני כאן, לא מפסיקה לרגע לחשוב עליה לדאוג לה, בכל
זאת עבר כבר כמעט חודש מאז שהיא עלתה על המטוס הזה שיביא אותה
סוף סוף אל האושר.