אמא קראה לי למטה, וראיתי דמעות אצלה בעיניים.
לא יודעת למה, אבל ישר חשבתי על אבא, חשבתי שהוא הלך, שלקחו לי
אותו. אמא אמרה לי שהשכנה שלנו נפטרה.
לא ידעתי איך להגיב.
אני שונאת מחלות, אני שונאת מוות, אני שונאת את זה.
כולם לבושים בשחור.
בוכים.
כולם הולכים לכיוון אחד, כדי ללוות אותך למקום שממנו אתה לא
חוזר,
כולם מאמינים שהיית נשמה טובה, כי היית נשמה טובה, כי כולם
נשמות טובות שם בפנים.
אני שונאת מוות ואת הדמעות האלה של המלאכים.
זה לא גשם טוב, זה גשם אחר, גשם שבא שהשמיים עצובים.
לא ידעתי מה לעשות,
היה לי גוש בגרון, למרות שלא ממש הכרתי אותה, רק אמא הכירה.
אבל ההרגשה שהייתה לי, הייתה נוראית.
לא בכיתי,
פשוט הכנתי לי נס קפה ועליתי למעלה,
הרבה אנשים בכו, ואני הכנתי קפה!
מישהו התגנב מאחורי, קפצתי בבהלה והסתובבתי.
לא היה שם אף אחד, אני חושבת.
מישהו חיבק אותי, אבל לא היה שם אף אחד.
עצמתי עיניים ובכיתי, אני אפילו לא יודעת למה, לא הכרתי אותה,
רק אמא.
מישהו לחש לי משהו, זה נשמע כאילו הרוח שבחוץ שרקה לי משהו
איזו מנגינה ישנה התנגנה לי בראש, וראיתי אותה בראש, שוכבת
בשקט ומחייכת.
אמא אומרת שלפעמים עדיף השקט הזה שאחרי.
ואני רק קיוויתי שהיא לא תלך להצטרף אליה.
לחשתי תודה, וניגבתי את הדמעות... כנראה שעבר הרבה זמן, כי
הקפה כבר התקרר.
(30.12.05) |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.