במשך כל יום הייתי, יושבת חושבת, ותוהה לשם מה אני כאן?, מי
אני בכלל? ולמה אני צריכה לחיות ? הרי החיים הם סבל מתמשך!
הוא זרק אותי, הוא לא לצידי ,לא אוהב אותי יותר ,יש לו מישהי
חדשה, יפה.  
ואני מתבוננת על גופי, על פניי ובורחת מהר מן המראה.
כאשר עודני אומרת לעצמי: "מפלצת שכמותך"
מאז אותו יום הכל התחיל, מאז אותו יום רצית פשוט להיעלם מכאן.
והחלטתי לעשות זאת, בצורה איטית, ומייסרת, בחרתי להעניש את
עצמי.    
כאשר קראו לי לאכול, חשבתי: "לשם מה אני אוכלת?"
הרי אוכל ייתן לי כוח - לחיות. הרי שבכך אניני רוצה, ולחיי אין
טעם ואין תכלית. הדבר היחיד הטוב ,והמתוק שהיה שלי נעלם!
מאז, פיתחתי לי אהבה חדשה. אהבה טהורה, שגרמה לי להרגיש טוב עם
עצמי, ללא כאב ללא סבל, וללא מחשבה מיותרת .
עם הזמן השלתי מעלי, קילו ועוד קילו כך שבכל יום, ראו שינוי.
הלכתי, ונעלמתי כפי שרציתי וכך גם השתפרה הרגשתי. בניגוד למשקל
הפיזי שנעלם ממני, המשקל הנפשי התעצם והתגבר! אנשים מתבוננים
בי ואומרים דברים מוזרים, שנשמעים לי לא מציאותיים.
באותו זמן חשבתי לעצמי:" היא אוהבת אותי, היא לא רוצה ברעתי,
היא גורמת לי לאושר", מה שלא היה לי מאז אותו יום כאוב.
התחלתי להרגיש נאהבת, הרגשתי תחושת שייכות וטוהר .
הרי שאף אחד לא יכול היה להבין אותי ולעזור לי, כמו שהיא
מצליחה!
ואז הרגשתי עייפה ומסוחררת, מלמלתי לעצמי: "הנה, זהו אני
הולכת. נפתרת מכל הצער והסבל, תוך כדי המחשבה שזהו, לא רחוק
היום שבוא אני לא אהיה כאן יותר. שבו לא אשכב חיוורת, על המיטה
ואחשוב עליו.
הרגשתי רע באותו רגע, וראיתי לנגד עיני את הצבע השחור,
התמוטטתי על הרצפה לכמה דקות. כשהתעוררתי ניצבו מולי אנשים
מוכרים, אמא אחת מודאגת אשר אומרת לי: "אני אוהבת אותך, כל-כך
דאגתי לך. אני שמחה שהכל בסדר"
אבל אני, לא אכפת לי מכלום. היא הפכה אותי למפלצת, שלא אכפת
לה.
היא גרמה לי לחשוב רק על דבר אחד, כיצד להיעלם מכאן, ואיך
להמשיך כל יום לאבד מעצמי עוד ועוד קילוגרמים. היא לא מאפשרת
לי לברוח ממנה, היא שולטת בי, היא מכתיבה לי את המחשבות. אין
לי שליטה על המעשים שלי, ועל החיים שלי בכלל!
העיניים שלי ריקות, אטומות, בעלות מבט חלול. ריקות מתוכן - ללא
זיק של חיים. מבט מפחיד ומצמרר. כמו רובוט אני מתהלכת לאותו
מקום, עושה את אותו מעשה ביתר זהירות שמא לא יבחינו בי, ואף
מרוצה מעצם העובדה שאף אחד לא שם לב לכך, אח"כ אני מרגישה כמו
חדשה, וטובה יותר .
לא הייתה בי היכולת, לצאת נגד. אולי גם לא רציתי, לצאת נגד זה.
הרי שרק היא מבינה אותי.
היא - המחלה הנפשית שלי.
היא - האנורקסיה, היא הבולימיה!
היא זו שפתאום מתפרצת לחייכם, ואתם לא יכולים לומר לה: "לא"!
היא זו ששולטת עליכם על החיים שלכם, על המחשבות שלכם - על כל
דבר שאתם עושים!
תיזהרו מפניה...

היום אני כבר התגברתי עליה, אבל תמיד מדי פעם היא צצה כשיש
תחושת כאב. ובמצוקה
היא אומרת לי: "בואי". אבל אני, כבר יודעת לברוח רחוק מאוד
ממנה. היום אני מבינה, שהיא זו שהזיקה לי. שלא אהבה אותי באמת
- שגרמה לי סבל והטילה עלי אימה. שגרמה לי להיות "זומבי" מהלך
ללא רגשות, היא אשמה, שהפכתי לכזאת .וכשרציתי ללכת היא לא
אפשרה לי. זה היה קשה, אבל זה אפשרי!
ובסופו של דבר אני נעלמתי לה, במקום שהיא תעלים אותי!