לפני שניה, הכל היה בסדר, אתה בטוח.
העולם חייך, הכול זרם. לא הכל היה מושלם - זה אף פעם לא היה
מושלם. אבל היה בסדר, ממש עכשיו לפני שניה.
מה ששניה אחת יכולה לעשות. שניה אחת הפכה ציפור מעופפת,
חופשייה, לעורב בלי כנפיים, וריסקה אותו לתוף קן נשרים רעבים.
מעקה הגג שוב קורץ לך, מזמין אותך לטעום חוויה נעימה יותר.
הריאות נחנקות, בקבוק הבירה נשמט מידיך הרועדות ונשבר לרסיסים.
הטיפות המרות נוזלות לך על הרגליים היחפות.
תיכף ייזלו להן הטיפות המלוחות בהחלטיות לכיוון זווית הפה.
וזו עוד אחת הפעמים היחידות שלקחת הכל בפרופורציה יחסית.
עשית צעד מפתיע לכיוון הדלת, יכולת אולי להריח את ריח החופש.
אבל מעדת מיד, ישר לתוך המזרון המחורר. העיניים נסגרות ואתה
מתחלק לאיטך לעולם אחר, טוב יותר. גלי הים סוחפים אותך
ברומנטיות לאי מרוחק שטוף שמש. אתה נשכב על החול הנעים, מרגיש
את כל גרגר עם אצבעות ידיך הרועדות. אבל הבכי לא מפסיק. הים
מתחיל לסעור ולעלות על גדותיו. רק לך ורטוב. אתה פוקח את עיניך
רק כדי לגלות את אותו מזרון מחורר, בתוך החדר הקטן עם החלונות
השבורים. הרוח מכה על לחייך הספוגות.
עכשיו אתה נעמד, בלי לדעת ממש למה, ומסתכל על הדלת. אור בוהק
חודר מבין סדקי הפתח.
הדלת נפתחת והיא שם מולך, מחייכת בהתרגשות. מבויישת כרגיל,
ויפה כרגיל ושלך, כרגיל.
לוקח לך שניה לקלוט, אבל אז אתה קופץ לעברה, זרועותיך מקיפות
אותה ואוחזות בה, ממש לופתות אותה. ממש כרגיל.
החיוך שעל פניה מדביק אותך מיד. הכל פתאום לא חשוב יותר. עכשיו
הכל טוב.
מה ששנייה אחת יכולה לעשות, כשהלב לוקח הכול לעצמו. |