אם בסוף יהיה לי האומץ,
לנתק ת'חשמל ולמות,
הייתי רוצה להכין את כולכם,
שלא תעשו ת'טעות.

הייתי רוצה שתדעו חברים,
שלא אשמתכם הדבר.
זה מרוב מריבות שהיו עם עצמי,
עד שנמאס לי כבר.

לדעת עצמי לא הייתי שייכת,
והגעתי לכאן בטעות,
לכן, בדיוק, החלטתי ללכת,
ואל תגידו "היא שוב עשתה שטות!".

כי זה רצוני, מה לעשות?
ובנושא זה יש לי שליטה.
ועל דרך חיי לא לי זכות הדיבור,
אך על הפסקם אני מחליטה.

אז חסכו נאומים, חברים יקרים,
עכשיו זה כבר לא יעזור....
וכמו שאומרים ב"הודעה",
אינני כאן, וגם לא אחזור!

והייתי מאוד רוצה לבקש,
שאיש לא יציל את חיי.
אם החלטתי ללכת, כבדו נא את זאת.
הניחו לי ככה, ודי.

אם תצילו אותי, המצב רק יחמיר!
וחישבו רגע בהיגיון.
אם החלטתי "די! אין לי כוח יותר!"
זה וודאי לא היה ניסיון.

והרי אם אחזור מעולם המתים,
כל הזמן רק תטיפו מוסר.
תספרו, תצוו ותאמרו מה אסור,
לעולם לא תגידו "מותר".

ועם כך יהיה, ועם כל השנאה,
שארחוש לעצמי ולכם,
הרי אין שום טעם - זה שוב יחזור -
ואני שוב אלך מאתכם.

אז היה ויהיה לי האומץ בסוף,
לנתק ת'חשמל ולמות,
הייתי רוצה להכין את כולכם,
שרק לא תעשו ת'טעות.


ואהבתי אתכם!