לדימיטרי האיום היתה רק יד אחת,הוא לא איבד אותה במלחמה או
בתאונה או משהו כזה,הוא פשוט הביע משאלה לילה אחד וביקש לא
להיות ילד נחמד כל כך,"לא מספיק שהשם שלי הוא שם כזה של ילד
חמוד,רוסי קטן עם לחיים אדומות" הוא חשב,"אני באמת נראה
ככה,אני מטר חמישים ושש,אני לובש סוודרים,אני מסתרק קדימה,אני
אוכל עוגיות כשמשעמם לי,קורא ספר לפני השינה ולא יכול לצאת
מהבית עם חולצה לא מגוהצת,הלוואי,אבל הלוואי שתהיה לי רק יד
אחת..."
ובאמת,בבוקר הוא התעורר,כמו כל בוקר התמתח,משך את הרגליים,הרים
יד אחת באויר,פיהק,אך לא היתה לו יד נוספת לכסות את הפה הפעור!
דימטרי החל לצחוק כמו שמעולם לא צחק,מצחוק של ילד קטן ומאושר
הוא התחיל ונהיה צחוק מצמרר יותר,צחוק מפחיד,צחוק שאם אתה שומע
אותו כשאתה לבד בבית,אתה משתתק.
הוא קם מהמיטה והלך לצחצח שיניים,אבל הוא לא הצליח,זה קשה רק
עם יד אחת,אבל לא היה איכפת לו,דימטרי כבר לא היה נחמד,היתה לו
יד אחת וריח רע מהפה,הוא לבש חולצה שחורה עם הדפס של איזו להקת
רוק לא מוכרת,עם ציור של בחורה ערומה באזיקים,וקשר (בעזרת הפה
ויד אחת) את השרוול בצד בלי היד.
כשדימיטרי יצא לרחוב אנשים הסתכלו עליו במבטים מבועתים והוא רק
הלך,הרים נחיר אחד וחשף צד אחד של השיניים.דימיטרי ידע בדיוק
לאן הוא הולך,הוא הלך למקום שהוא תמיד חלם ללכת אליו כשהוא לא
יהיה נחמד יותר,ללונה פארק,במקרה באותו שבוע הגיע לעיירה של
דימיטרי פארק השעשועים הגדול במערב ה"פארקו לונה",הבעיה היחידה
של דימיטרי היתה שהוא היה רק בן 8 ולא היה לו רישיון ופארק
השעשועים היה בצד השני של העיירה.דימיטרי החליט לתפוס טרמפ עד
ל"פארקו לונה" אין דבר שנראה מסוכן עכשיו בעיני דימיטרי,הרי
אין לו יד,הוא מסריח מהפה והוא לובש חולצה של רוקרים כבדים.הוא
הגיע לכביש הראשי וניסה לתפוס טרמפ,אבל אז הוא הבין שבשביל
לתפוס טרמפ הוא צריך לעמוד עם הפנים למכוניות ולהושיט את יד
שמאל...אבל לדימיטרי,לא היתה יד שמאל! הוא התיישב שם על המדרכה
ובכה כשראשו מונח בתוך ידו "מה עשיתי? מה חשבתי לעצמי??  הרי
אני רק רוסי קטן,זה הגורל שלי,ועכשיו אני אבוד!!!".לפתע איש
זקן נגע בעדינות בשכמו של דימיטרי ולחש לו פתגם רוסי עתיק
שאומר "אין לדעת מה מחכה לך מאחורי המגדל הגבוה,עדיף להפנות את
גבך ולחזור הביתה"....והאיש נעלם.
דימיטרי מיהר ורץ לגבעה בראש העיירה,הסתכל ישר בעיניים של השמש
ואמר "רוסי קטן אני ורוסי קטן אשאר,עד שאהיה רוסי גדול",ופתאום
במקום שבו לא היתה לדימיטרי יד,החלה לצמוח לו כנף! כנף לבנה
וגדולה,היד השניה נשרה גם כן וגם שם צמחה לו כנף,דימיטרי האיום
התרומם והתעופף למגדל השעון הישן מעל בית הספר,שם הוא
נשאר.היום אומרים שפעם בשנה ביום חמישי הראשון לחודש נובמבר
כשהשעון מכה בשעה שלוש,אם מקשיבים היטב,אפשר לשמוע את קולו
המהדהד של דימיטרי האיום "אני רק רוסי קטן..טן...טן..טן...אני
רק רוסי קטן..."