עוד ערב עובר בהתגוללות על המיטה תוך כדי קריאת ספר או מול
הטלוויזיה. אני מקלל את עצמי וקם לראות אם יש משהו לאכול
במקרר. המקרר לא ריק הפעם, יש מי שדואג למלא אותו בכל טוב. אני
בוחר כמה מן הדברים ומכין לי מנה הגונה. בבית חם, אין מזגן,
ואני מחליט לצאת לשוטט מעט בחוץ.

בדרך אני נתקל באיש וקופו. האיש לבוש סחבות ומושיט את ידו
בתחינה תוך כדי הפניה לימין והקוף הרזה והשחוח כמו מחקה את
אדונו, מגרד בעכוזו בהפניה זהה לימין. אני נעצר כמה מטרים מהם
ומנסה לפלות כמה מטבעות מכיסי. אני מוצא כלום ומחליט לשתף את
הזוג בפתי הצנועה. הזקן מהנהן בראשו מצד לצד ברוגזה, אבל הקוף
שאיבד לפתע עניין בישבנו. מסתובב, קופץ על רגליו וחוטף באבחה
את האוכל מידי. נרתעתי לאחור, בכל זאת לקופים יש היום כל מיני
מחלות, תולעים ושרשורים ואי אפשר לדעת.

הקוף בלע את האוכל במהירות ולא נודע כי בא אל קרבו. בעודו מקפץ
סביב התחלתי סובב על עקביי ועושה פעמי חזרה הביתה, והקוף מחרה
מחזיק אחרי, ומקפץ  במהירות בעקבותיי.
"צ'ו, צ'ו" אני מנסה לגרש אותו. אבל הוא בשלו.
"טוב" אני חושב ומושך בכתפי בעצלנות. הוא לבטח יתייאש בדרך.
אני מאיץ את צעדיי ומדי כמה צעדים מגניב את מבטי לאחור והקוף
עדיין שם.

הקוף והזקן בטח קשורים בעבותות של חברות, אוכל ומחלות. אני
מדמיין לעצמי איך אני קורע את חברו היחיד של האדם מן המסכן
הלז.
אני מגיע למעבר חצייה והרמזור של הולכי הרגל בדיוק מתחלף
לאדום.
"דווו" אני מקלל בשקט. מסתכל ימינה ושמאלה לראות שאף אחד לא
שמע. אישה אחת, עובדת זרה מהמזרח, כבת 45 להערכתי, מביטה בי
ובקוף בסקרנות ושותקת. הקוף מחליט לעשות סוף למרדף וקופץ על
כתפי. משותק ומזועזע אני עומד, קפוא במקום, מנסה  לברור את
התגובה שתעזור לי לצאת מן הסיטואציה בלי שן ועין, או בעצם
איתם.

"שלום".
"ידעתי שאגיע לזה" אני עונה.
"למה?" היא שואלת. ובצדק.
"לקטע של הפגישה עם האישה" אני עונה "זה היה צפוי כמעט כמו
קלקול הקיבה הלשוני המשתפך על הדפים האלו".
היא עמדה למולי מבולבלת. "מה זאת אומרת?" שאלה בתימהון.
"תמיד כשאני כותב אני מגיע בסוף לבחורה" אני משיב. "הפעם הגעתי
אלייך".
"זה בלתי נמנע".
"אבל... אתה לא כותב עכשיו , אנחנו כאן!"
היא התחילה לפנות הצידה, כנראה בכוונה לברוח מן הזירה.
"כן?" אני שואל בהתרסה. "אז מה עושה הקוף הזה על הכתף שלי?".
היא הוכתה בשוק קשה, כאשר לפתע כאילו משום מקום התמצק לו קוף
על כתפי.
"אבל... איך?" חזרה על אוצר המילים היחידי שהותרתי לה למפלט.
"אני כותב את זה!" " אני מחליט מה יקרה בקטע הבא!"
"אה באמת?!" ענתה בכעס. "עכשיו אני מחליטה ללכת מכאן, ברגע זה!
נראה אותך כותב סוף אחר".
"את זה עוד נראה" אני עונה בשלווה מעושה.

"איך זה?".
"קרררר" היא עונה כשאני מחליק עוד כדור גלידה על בטנה בציפייה
של שנינו לליקוק המחמם.
"טוב, זה גלידה", בכל זאת.
לקח לה שנייה אבל היא התעשתה מעט "והיכן הקוף? אותו שכחת?"
"אה, כן" אני עונה בפיזור, מוסח ע"י כדור הגלידה המתחלק למרכז
הבטן הרכה והמשורגת שרירים עגלגלים, אותו לא צריך בסצנה הזו.