אני יושב עכשיו וחושב למה??? למה אני לא שונא אותה??? למה???

איך היא אומרת שהחיים שלה נגמרו או נעצרו איתי/ בגללי בנקודה
שהם רק היו צריכים להתחיל, בנקודה שאליה כ"כ מצפים
ומתגעגעים...
לא ברור לי איך היא אומרת שהיא כ"כ אוהבת... שהיא לא יכולה
לחיות בלעדי ועדיין להשאר כ"כ אדישה, כ"כ קרה, כ"כ פוגעת שבא
לך לצעוק לה חזק - "עופי לי מהחיים, יא בת זונה!!!"
לנער אותה  ולמעוך אותה עד שתבין מה היא עושה

ובכל זאת - לא... לא שונא... עדיין אוהב - אידיוט - אבל עדיין
אוהב... כן, כן - טמבל - ואוהב.
יודע שזה כ"כ לא בשבילי! לא בשבילי להעניק מעומק הלב והנשמה
ולקבל טיפה בים, לא בשבילי לעשות אהבה/ להזדיין פעם ב- וגם אז
זה בהרגשה שזה לא בא מכל הלב, לא בשבילי לשמוע שהיא  מרוצה
שהיא לא היתה אצלי סופ"ש, לא בשבילי לבהות איתה בטלויזיה עד
השעות הקטנות, לא בשבילי לראות איך הכל עובר ככה לצידה ושום
דבר לא חודר פנימה, לא בשבילי חוסר היחס, הניכור הזה והאדישות
הנוראית הזו...  לא בשבילי!!!

שונא כמעט את הכל אבל אותה עדיין אוהב.

איך זה קורה? לא מפסיק לשאול.
מחזיק את עצמי לא להתעסק בזה כי זה רק יוריד אותי לשאול..
כנראה שאם לה בעצמה אין תשובה לכל זה אז מי אני בכלל שאחפש.

אני רק רוצה שהזמן יחלוף ויום אחד המוזרות הזו תעבור והכל
יתבהר
כי בסופו של דבר אותה, כבן אדם, אני אוהב ורוצה כידיד טוב...
כחבר.