אומרים שאנשים שכותבים הם אנשים מתוסבכים ומתוסכלים.
אומרים שאנשים שכותבים הם אנשים מיוחדים ואני תוהה איזה ייחוד
יש בהם.
אומרים שאנשים שכותבים הם אנשים שאין להם מספיק חברים שיקשיבו
להם וזאת הסיבה למה הם כותבים על דף חלק, חלק בלי אוזניים
שישמשו כאמצעי להאזנה.
אומרים שאנשים שכותבים מוצאים באותו דף חלק כחבר הכי טוב שלהם
שאליו הם יכולים לספר כל מה שהם רק רוצים וגם מתי שבא להם כי
הוא הכי זמין.
אומרים שאנשים שכותבים הם אנשים עמוקים, אנשים שמסתכלים על
בעיה כלשהי ואומרים לעצמם ולבן/בת הזוג שלהם "אוקיי, יש כמה
וכמה צדדים לבעיה. אני מציע שנתעמק בה".
אני יושב, חושב וכותב אבל בעיקר חושב ודופק את הראש בחיפוש אחר
השאלה שכנראה תהיה במקרה שלי אינסופית: בתור אדם שכותב, האם
אני עונה על הקריטריונים הנ"ל?
מצחיקה אותי המחשבה שאם והתשובה על שאלה מסוג זה היא חיובית אז
וואלה איזה מין בן אדם אני - מתוסכל, מתוסבך, יש בי רצון עז
לתשומת לב, אין לי חברים או שמא אני בן אדם עמוק שמעדיף לראות
בעיה בדו מימד כי זה יותר ברור וצלול להתווכח עם האחר על
עניינים לא פתורים אחרי שהם הפכו להיות מממ... פתורים!
בכתיבה שלי נמצאים גם הרגשות שלי, אוקיי משפט פלצני, אבל עם
זאת גם מאוד נכון. הרי שאם לא נכתוב על איך אנחנו מרגישים לגבי
נושא מסויים בין אם הוא אישי ורק שלנו לבין אם מדובר בנושא
גלובלי ואותו נושא שכתבנו עליו ריגש, הפחיד או עצבן אותנו. למה
הכתיבה שלנו שווה? לא להרבה.
הכתיבה שלי בעצם בונה אותי, נותנת לי להכיר את עצמי כל פעם
מחדש, היא גורמת לי מעין גאוות יחידה ובטחון עצמי על היותי אדם
פתוח. הבעיה בלהיות פתוח היא בעצם כמו בכתיבה - לא תמיד יהיה
את הרצון לאנשים לשמוע ולהקשיב לך.
באמת בלי הרבה לזיין את השכל מישהו אי פעם הקדיש לכך מחשבה,
למה לאנשים אין רצון להקשיב לצד השני? לא ותשובה של אין לאף
אחד סבלנות לא תספק אותי. אנחנו כ"כ מלאים בבעיות שיש לנו
לפעמים את הצורך לפרוק מעלינו מטען ששוקל מעבר למה שאנחנו
חשבנו שאנחנו מסוגלים לסחוב - פק"ל רציני על הגב!
התשובה שלי לאי רצונם של אנשים להקשיב לבעיות שלך טמון באיזשהו
פחד. הפחד שלהם מאותו אדם משתף יוצר אצלהם את הרושם של התלות
הזאת בהם ואנחנו, בני האדם, אוהבים לחיות ללא עול על גבינו.
אף אחד מאיתנו לא ירצה לחיות תחת אחריות, וכן! הקשבה היא סוג
של  לקיחת אחריות על דבר מה שאדם סיפר לך והאחריות שלך מתבטאת
בהפנמת אותו הדבר ואפילו הצעת עזרה או ייעוץ בשביל לצאת נחמד
ומתוך ידי חובה או כי באמת איכפת לך להקשיב ולעזור לבן אדם.
האם יש סיבה מספיק מוצדקת לפחד הזה? הרי אנחנו חופשיים לעשות
כל מה שליבנו חפץ לעשות ולכן הסרת הפחד וניסיון שכנוע אדם ב'
להקשיב לאדם א' תהווה איזשהי כפייה (לא בא בחשבון! ! !).
כל הבעיות שהוזכרו, אין מצב שתמצא אותם אצל אנשים כותבים, אולי
בינם לבין עצמם וגם זה משהו קטן וטוב.
ברגע שאתה מזרים מילים לדף, שיזדיין העולם זה רק אתה והדף החלק
שלך בלי הרבה וויכוחים עם הצד השני, בלי גבולות של עד כמה אתה
יכול לפרוק מעליך מטען, השיתוף האינסופי והאוזן... כן כן האוזן
הקשבת שלא נמאס לה אף פעם. את זה בדיוק חיפשתי... ומצאתי.
באשר לאנשים, אני מודה לכל אותם פסיכולוגים קטנים ואישיים
שזורקים הכל למעני ומקשיבים לי שאני צריך ושכואב. אתם יודעים
שאחרי הכל לא משנה כמה אני כועס ואכעס עליכם כי בטעות פגעתם
בי, אתם אותה נישה שאפשר לברוח אליה שקשה לי.
בנימה זו אני אסגור את היצירה הראשונה שלי, כמה היא מוצלחת אתם
תחליטו.
בהזדמנות זו אני רק רוצה להודות לדף החלק ולשאר חבריו הדפים על
הכתיבה הנפלאה שאתם מאפשרים לי וגם לכם חברים יקרים... ו...
כנראה שאני אכן עונה על הקריטריונים הנ"ל.