נס לא היה לי.
ממעמקים באימת נצח זעקתי מרה:
לא יבוא אור השמש במחשכים.
אביב לא ינוב בצלמוות
ואין הרף עין צופן ישועה מן הכפור,
כאז כן עתה שוב לא ייפתחו בהדר שערי גן העדן
שוב אין נפלאות
בן לילה.
אבל אולי גאולה של אמת
איננה זקוקה לניסים,
ותפרח בשלווה כאילן
המניץ מתרדמתו
מבעד מעטה העלטה המתפוגג ומתבהר קמעא קמעא
של חורפים קדורניים שייתמו,
כך בעיתם גשם ואהבה ואביב
וגאולה וגורל.
מיום שהלכת
פסקה גאולה משמים
הגשם ירווה את החרבות,
כל מה שזרענו ישוב ללבלב בעיתו
יכול אדם ללכת אל גורלו עדי עד,
לנצח לשוא יבקשנו בטרם תיכון
גאולה בעיתה מן הארץ.
ובשובך
הייתי כחולם.
ובחלומי היו שבע השנים הרעות
כימים אחדים
ואעמוד לגורלי באחריתם. |
