ואני חשבתי שזה אני.
הלכתי במישורי הדרך
ותמיד חשבתי שזה אני.
בעיני רוחי ראיתי את הערך
ובלב קיוויתי, זה אני.

נתקלתי, נפלתי, נחבלתי
והגוף שלי פצוע ומדמם.
"אם אתה ממשיך מכאן אני עוזב" הוא אמר
ותקע בי מבט מאיים.

"זו לא הדרך שלך"
זו לא?...
"זו לא"
אבל הגעתי כבר עד לכאן...
"תסתובב, יש זמן, תן לי להוביל"
אבל כמעט שהגענו.. בוא, עוד פוש קטן!
"להתראות" הוא אמר לבסוף
ובלי עיכוב נוסף, הוא השאיר אותי שם, לבדי
ליד האבן הגדולה הכחולה
נשארתי בלי גוף, אני.

אז המשכתי ללכת, רק לא לוותר
אבל משהו בי קרא
תסתובב אידיוט, תודה שטעית,
תתחיל לחזור חזרה

התחלתי לרוץ
מי צריך אותו בכלל?!
אני יכול טוב מאוד לבדי.
במישורי הדרך, בכיוון של הערך
חשבתי שזה אני.

התגעגעתי אליו.
כמו חור, שנפער לי עמוק בפנים, ומכאיב לי.
עצרתי, ישבתי, חשבתי עליו
הוא תמיד היה שם בשבילי.

התגעגעתי לידיים שלו, שמחזיקות אותי חזק
ולעיניים שמפלחות את האופק
לחיוך הנעים, שעושה לי טוב
וללב, לדופק.

חיפשתי אותו במשך שבועיים
לא עצרתי לשנייה, גם לא בשביל לישון
הלכתי, רצתי, התפללתי לשמיים,
הייתי על סף עילפון..

אני זוכר, כשפקחתי את העיניים, הוא היה שם
הגוף שלי, שאהבתי כל כך.
התחבקנו חזק במשך כמה דקות
וברז הדמעות נפתח.

"התגעגעתי אליך" אמרנו שנינו בתיאום מושלם
שיש רק לגוף שלי ולי
ובלי מילים נוספות קפצתי פנימה,
והתמקמתי לי במקומי.

"ביחד אנחנו בלתי מנוצחים, שתדע לך"
אמרתי בטון החלטי
וכך המשכנו (והוא הוביל)
הגוף שלי, ואני.