כשהייתי בן 9, הייתי כמו בשיר, הילד הכי קטן בכיתה והכי קטן
בהפסקה. קראו לי למלא מקום בקבוצה ששיחקה כדורגל. להיות שוער,
כמובן. ואז היו לי הצלות מרהיבות וקיבלתי תשואות ותשבחות
מהילדים הקשוחים ביותר. גנבתי את ההצגה והתרגשתי כל-כך.
כשהייתי בן 17 הייתי הילד הכי מחוצ'קן בכיתה, הכי שקט בשיעור
והכי מתבודד בהפסקה. ואז כתבתי מכתבים לנערה שגרה בעיר אחרת.
במכתבים דיברתי בכנות על כל הקשיים שלי וחשפתי את כל המחשבות
האישיות הוורודות וגם האפלות ביותר שלי. במקום להיבהל היא
התאהבה בי והעריצה אותי וגרמה לי לאהוב ולהעריך את עצמי קצת.
כשהייתי במכללה בלימודי קולנוע הייתי הבחור המוזר והמסוגר
ביותר בחוג. קיבלנו מטלה: לעמוד מול הכיתה ולספר חוויה אישית.
לא הייתי מסוגל. אז צילמתי את עצמי בבית במצלמת-וידאו והקרנתי
את עצמי לכיתה מספר את הסיפור שלי על מסך גדול. החשיפה הייתה
עצומה, הייתי במתח ומבוכה נוראיים במשך ההקרנה. בסופה זכיתי
למחיאות-כפיים וגלי אהבה והערכה. פתאום כולם רצו לשתף אתי
פעולה בסרטים שיעשו. שמו לב לקיומי, הפכתי לכוכב ביום אחד.
10 שנים אח"כ מצאתי את עצמי בקבוצת פסיכודרמה. היינו צריכים
להקריא לקבוצה מכתב אישי שכתבנו. תוך ייסורים נוראיים התחלתי
לקרוא מכתב שכתבתי לנערה ההיא מגיל 17. רעדתי כולי והתנשפתי,
בקושי רב הצלחתי להקריא את המכתב. סיימתי. השתררה שתיקה.
אף-אחד לא אמר לי כלום. לא מילה. האכזבה הייתה קשה. למה? למה
לא אהבו אותי? אולי בכלל לא הקשיבו? הלכתי הביתה בודד ובדרך
הבנתי: את התשואות הפעם אצטרך אני לספק לעצמי. |