חורף זה חורף.
זה מה שמנחם אותי.

הקיץ בעיני הוא הקר ומנוכר.
מעיק.
גופות דביקים מתחככים ברחובות,
מיץ זיעה מוחלף בין אנשים צמאים למגע, לטפטוף,
ריח שתן ברחובות.

והחורף הוא הנעים והמוכר.

אם הקיץ הוא המאהבת הנסתרת
שמגלה את עצמה בכל פעם קצת אחרת -
יותר או פחות דביקה, מלאה ברוח שרבית
להט, שריפות ושיכרון חושים מלאכותי,
אז החורף הוא אהבת הילדות.
תמיד הקור הוא אותו קור.
מתחיל בדיגדוגים קטנים בעורף,
בדיוק במקום שבו נגמרות שיערות הראש לצמוח.
צמרמורת חמימה שממשיכה לאורך עמוד השדרה,
ומתפזרת בהגינות לכל שאר האיברים.

בחורף יותר קל לחלום.
גם אם אין כוח, ונדמה שאולי אין סיבה,
להסתכל למעלה, לשמיים, לרצות, לחשוב, לשאוף ולנשוף,
אז כל מה שצריך זה להסתכל למטה, ללכת כמה צעדים,
(ואם התמזל מזלך, אז אולי אפילו ממש לידך)
ולמצוא את השמיים.
להזכר שהשמיים שלמטה הם השמיים שלמעלה,
ולקבל מזה את הכוח אולי להרים מבט.
וזה בסדר ומותר לבחור להסתכל בינתיים רק בשמיים שלמטה,
אבל גם להבין שהם יעלמו עם סוף החורף,
ולנסות עד אז, כמה שאפשר, לחזק את שרירי הנפש והצוואר
ולעוף.