הם יושבים ביחד
כל אחד בנפרד
הם בעצם שניים
אך הם אחד
כל כך שונים, כל כך שווים
הנצח בניהם מפריד, ורק כמה שנים.

היא הגדולה, הוא הקטן
חזק כמו אבן צור
זורמת כמו מעיין
כשהיא נשברת הוא מחבר אותה חזרה
וכשהוא הולך לאיבוד היא מראה לו את הדרך,
את הברירה.

עכשיו הם שניהם, נשמות תואמות
נוצרו מאותו הדם, מאותן הדמעות.
כשהיא עוצמת את העיניים הוא מבקר אותה בחלומות
וכשהוא שואל "למה"? היא מחפשת את התשובות הנכונות.

היא הקטנה, הוא הגדול
בשבילה הוא תמיד יהיה "כל יכול"
בשבילו היא זיכרון מחיים אחרים
שם, על ענן הוא ישן עם מלאכים.
והיא בדבקות, לא שוכחת אותו
כי לא משנה מה,
היא תמיד אחותו.

הם יושבים ביחד תחת עץ אלון
היא על ספסל, הוא בארון.
היא מחייכת אליו, שם תחת העץ
מספרת לו על כל מה שהיה
והוא מקשיב, ומייעץ...
ומלטף את ראשה, ומנגב את הדמעות בלי קול
כי זאת אהבה של אח גדול.

עכשיו הם ביחד
בעצם לחוד
יודעת שהוא אולי קצת אבוד
מהיכן שהיא נמצאת מכוונת אותו
באהבה שלא נגמרת, היא תמיד אחותו
והוא איתה בראש ובלב
אף פעם לא שוכח, תמיד תמיד אוהב
הם אח ואחות, דם ודמעות
אחד שהוא שלם בין כל העולמות.