אני מבקשת לכבות אורות, פלאפונים וניצוצות בעיניים.
לשכוח מכל מה שבוער, שחשוב, שמחמם את הלב.
כשהווילון ירד רק אני אהיה פה
המקהלה בחופשה
המאפרת נדרסה
זאת אני.

ברוכים הבאים למופע של חיי, נא לשמור על שקט.
מחיאות כפיים בסוף.
שלום.

זאת אני. אתם בטח מזהים את המבט המרוחק. כל כך הרבה פעמים
ניסיתם להתקרב, נפגעתם, נעלבתם והתבלבלתם יום אחרי כשחייכתי
לכם לשלום ברחוב.

לא, אל תחייכו עכשיו בהבנה, אתם כל כך רחוקים מלהבין. אפשר
לומר שלעולם לא תבינו באמת.
אני משחררת אתכם עכשיו מתחושת העוול, המחנק שתוקף בכל פעם מחדש
כשאדם יודע שהוא צריך להושיט יד ולא יודע איך.
משחררת לחופשי את כל מי שסובב אותי, שאוהב אותי שמייעץ לי בכל
פעם מחדש כי אכפת, ולא באה בטענות לאף אחד, הבעיה היא בי ולא
בכם ולא באף אחד בעולם חוץ ממני.

אני רוצה להודות מעל בימה זו להוריי היקרים, לאימא ואבא
שאוהבים אותי כל כך. עד כדי כך שהם לא יכולים להתמודד עם מי
שאני ומעדיפים לצחקק במבוכה אל מול ביתם המאבדת את עצמה לדעת.
רוצה לתקן את כל אותם בחורים נחמדים שלא מתייאשים ממני
וממשיכים להתקשר כל שישי בצהריים וגם בשישי בערב... ולחכות. אם
לרגע הייתי חושבת שתאהבו גם את מה שיש בפנים כמו את מה שיש
בחוץ, הייתי עונה. באמת.
רוצה לחזק את כל החברים מהיסודי, מהתיכון, מהצבא, שכל כך רוצים
להאמין שאני זאת אני ושום דבר לא השתנה, ולא מוותרים אף פעם
למרות שעמוק בפנים קולטים שאני לא אותו בן אדם בעצם.
רוצה להגיד תודה לאנשים האלה שאוהבים אותי באמת, שמקבלים אותי
כל פעם מחדש, מחייכים אל מול הודעות הזויות של שיכרות
והתפכחות, שנשלחות לפנות בוקר ואומרות מה שעל לבי באמת.
תודה למי שנתנה לי להרגיש איתה כל כך בנוח, ורק איתה אני בוכה,
ורק איתה אני שותה ורק איתה אני מורן.
כי רק  היא קולטת מה כואב.
רוצה לבקש סליחה מאדם אחד, שלא הייתי שם בשבילו כשהיה צריך,
באמת צריך... כמו חיה פצועה נתתי לו למות ולא הייתי, גם לא
ברוחי, כשהוא נשם את נשימותיו האחרונות ולא סלח לי ולא יסלח לי
לעולם.
אינני כועסת על עצמי אך אני יודעת, שלא כמו אנשים אחרים, ששווה
להיות בן אדם טוב כדי לישון בשקט בלילה.
וזה משהו שאני לא מצליחה לעשות.
וזה העונש שלי.
לפני כמה ימים, באירוע משמח כל כך התאפקתי לא לבכות, יושבת שם
ומביטה עליכם, איך שאתם דומים לו, והוא לכם.
אותו הצחוק, חיוך ומבט. אותה חמימות ואותו מגע.
והכאב שוב עולה חונק את הגרון, מכווץ את הבטן.
ויש בי השלמה. אבל מה שמונע ממני לשכוח הוא החור הזה בלב. אני
לא מתכוונת להצטער על כך עוד. לא עוד.
עכשיו
לפני שהמסך ירד ארצה לומר לך בפעם האחרונה. אוהבת.
החברות שלי מחייכות כעת ומחבקות - ''יש הרבה דגים בים''...
אני יודעת.
גם אצלי היו הרבה דגים, רק אותך לא שוכחת למרות הכול
כי בלי להתכוון לימדת אותי להיות שלמה עם עצמי ולא לפחד.
בטיפשותי לא הבחנתי בזה כשעוד היית ועכשיו מאוחר.
אולי עכשיו אתה חושב עליי, אולי מישהי אחרת אוחזת בידך.
זה לא משנה.

והאמת, שהחיוך שלי עכשיו הוא אמיתי, אין שום סיבה שלא.
חכמה של אדם היא לקבל את עצמו ולאהוב את עצמו לא משנה מה, עם
כל הפאקים, הכאבים, הדברים הטובים וגם הרעים, רוחות הרפאים
והשלדים בארון
והחיוך הנצחי על השפתיים.
זאת אני
זה המופע של חיי.
אולי הוא צולע
אבל הוא חייב להימשך.