וזה מה שנשאר:
-מסכם צפון-מסכם דרום-מסכם לוחמה-מסכם ניווט-מסכם צוות-מסכם
מסלול.
פה ושם יש תיקונים, אבל זו השלדה. 6,7 שבועות. על זה חיינו
כולנו פה כבר שנה וחצי של מחשבות אבדניות כמו "אה הוא, הוא לא
יסיים איתנו".
הכל עצבני תחת עין חוקרת. כבר לא.
וגם לא פתאום אלא לאט לאט מתקרבים לסוף והוא הופך להיות נגיש
ומוחשי. את היום הזה שאני כותב כבר אזכור בסוף מסלול! כולה
חודש וחצי, שאל את עצתך איפה היית לפני חודש וחצי... זה ממש קל
להיזכר, כי זה כולה "היה לא מזמן".
כל דקת עפיצות, אי נוחות, חום, קור(!), משקל, רעב, בחילה,
שביזות, פציעה, בכי, אי ודאות, שמירה, אטימות, הקרבה, הזנחה,
נטל, אכזבה, קושי, שפל, כישלון, שוק, עצב, כעס, תסכול, צעירות,
טרטור, מאמץ... אי אפשר לספור כמה דקות של קקי עברו עליי, ועל
כולנו, בתקופה הזו. יוצא המון פעמים, אפילו יותר מדי פעמים,
שמה שמחזיק אותי, החייל במסלול, זה המחשבה שסססאמק אחרי כל מה
שעברתי אין סיכוי שאחתום ויתור עכשיו. קונפליקט הרסני שנבנה
יותר לעומק עם הזמן. שמתווספות אליו שכבות של שחיקה ושל זמן.
זה מה שבסוף יהיה לתצוגה. זה מה שמכיל ומאכיל את החייל שעובר
אותו, את המסלול. זה לא יוקרה, זו תועבה. חרא שעולה לראש.
תעזבו אותי! תנו לי ציצים.