כאן, זה הזמן האמיתי. כאן, זה הזמן שמותר בו להיות מפוכחים
ונאיביים בעת ובעונה אחת, ואין חשש מן הביקורת, הרי היא בכלל
לא תגיע לכאן.
הייתי אומרת, הלוואי שהיא תגיע ונזכה סוף סוף לאיזו הכרה.
מילים כאלה, ומילים דומות שמענו מפי גברת ורהייט, כשרק הגענו
לכפר הזה.
גברת ורהייט,
גם אם שומעים אותה מדברת אין רואים אותה מתנועעת, ואין הבנה
ניתנת לאדם על זולתו עד שלא יראה את תווי פניו נעות, את גביני
עיניו, את הסדקים בין האף אל הפה, ובעיקר את חיתוך האותיות
בפה, כי יש כל כך הרבה מילים שכשאומרים אותן נהיה מתוק בפה,
מילים כאלה שנשמעות בצרפתית המדוברת שלהם כל כך מתוק, ואי אפשר
לחזור על המבטא גם אם מתאמנים שבוע מול הראי, כי המם והלמד
מתפקדות פה עם מין או כזה, ולא חותכים את ההברות בנחרצות כמו
אצלנו, הכל נשמע פה כמו משהו נעים.
ואני נבחרתי כדי להגיע לכאן. מה לי ולמטוסים, מה לי ולנסיעות,
ילדה אני בכלל, שלא יודעת עוד דבר על אוכל, או על יין, ואין לי
מושגים כמו לכולם פה על מה הולך עם מה, ולאן הוא הולך אתו, אני
אוכלת את הביצייה שלי, שאני קוראת לה עין, עם לחם וחמאה ואם יש
אז גם כמה זיתים, וזה כמו שאומרים מספיק לי, ומספק אותי.
אבל נבחרתי. מין בחירה משונה שכזאת, שלא בדרך הצבעה ולא בדרך
כישורים או מבחנים כמו שכל האחרים עשו כאן. מין נומרוס קלאוס
טיפשי שכזה, לתלמידת החוג לאומנות, שצריכה הייתה לעשות עבודה
על תפקוד הגפן בהקשר פלסטי, וברחה משם לתפקוד הגפן בהקשר
פנטסטי, או סמלי. והפנטזיה נקשרה במיתוס גם אצל הגפן וגם
אצלי.
ופתאום אחרי שאני עובדת כבר חצי שנה על כל מיני דיוניסוסים,
מגיע מרצה אורח, צרפתי, לפקולטה ומשנה לי את כל התוכניות.
כי מי שלא רואה את הגפן, הוא אמר לי במבטא צרפתי באנגלית, אז
מי שלא רואה אותה בתוך ההקשר של הזמן, זה שמשנה אותה, מצמיח
אותה, מי שלא רואה את כל התהליך, לא יכול בכלל להבין על מה הוא
כותב. דבר ראשון כשכותבים על סמל, צריך לראות אותו ריאלית,
מתממש.
וזה נראה לי נכון המילים שהוא אמר, וחוץ מזה שהיה לו מין שיק
כזה שמיוחד לאנשים שלא באים מכאן ויש להם תמיד עוד חמש דקות
בבוקר כדי להביט על עצמם ולראות מה נשמע שם בפנים, ולאיזה
כיוון הרוח לקחה את השערות.
כן, אמרתי לו, ומה אתה מציע, וחשבתי שהוא יציע לי אולי לשתול
גפן, ולראות אותה מתפתחת, אבל הוא אמר, זה לא בעיה, עלמתי, זו
לא בעיה בכלל, אני מכיר מקום שבו צומחת הגפן יפה יותר מכל מקום
אחר, ואני אשלח אותך לשם.
וכמובן שהראש המקומי שלי, לא הגיע רחוק כל כך, ומקסימום חשבתי
על ענבי לכיש, וגם זה בטח בגלל איזו פרסומת שפעם ראיתי, וחשבתי
שכל כך מהר הוא הספיק לטייל לו כאן בארץ, ודווקא לשם הוא הגיע,
כי רוב הצרפתיים הם דווקא שמאלנים ואיך יצא אחד כזה שדבר ראשון
הוא נוחת כאן והולך לעשות סיור בחבל לכיש.
וכבר קראתי לו בראשי שמשון הגיבור.
והאדון הצרפתי, לא התכוון להישאר שם ולהסביר לי למה הוא
מתכוון, כך שאני נשארתי עם האשליה של שמשון הגיבור לעוד כמה
ימים טובים, עד שהוא בא ואמר הפעם בעברית צולעת שיש מקום, הוא
מכיר, הוא ללדת שמה, ולגדל, שבפרנס, ושמה זה אלזס ושמה גפן או
הו הו, ואני מייד ידעתי משיעורי היסטוריה נו בטח אלזס ולורן,
אזור המריבה עם גרמניה, אז כשהוא כבר לא יכול היה יותר להתפתל
במילותיו הוא עבר לאנגלית וסיפר לי על הכפר שלו, שהוא נולד בו,
באלזס שזה מקום נפלא, וצומחת שם הגפן במלא אונה.
וחיכה קצת לראות את התגובה שלי, כי בכל זאת ממרצה אורח הוא הפך
למשהו אינטימי יותר, ואני רק חייכתי כמו דבילית שמקסימום יודעת
מה זה פתח תקווה, ואין לה אשליות גם בקשר אליה.
וגם אז לא זכרתי את שמו, כי קראנו לו הצרפתי, והוא נתן לי זמן
האלזסי, שכבר לא היה הצרפתי או שמשון, ואחרי שהוא עבר, הזמן
שהוא נתן לי, הוא שאל אותי מה אני חושבת.
ועניתי לו בשיא הטבעיות שאין לי כסף לאווירון או בטח שלא
לשהייה בצרפת.
והוא חייך כמו מי שחיכה לתשובה הזו, ונפלתי בחכתו תיכף ומייד,
נו טוב, את זה סידרתי לך. לא כסף, אין בעיות.

ודווקא הכל הלך מהר, כל הסידורים והבירוקרטיות, והכסף שקיבלתי,
בלי להבין על מה, ומצאתי את עצמי במטוס, נוסעת לשלושה חודשים
לחבל אלזס, לכפר הזה אוברניי, לחווה המיוחדת שבה הזמן הוא
אמיתי, כמו שאומרת גברת ורהייט, בוחנת את הגפן במלא תפארתה.
כי חוץ מלבחון את הגפן אני צריכה גם קצת לעבוד וסביבי עוד
חבורה של סטודנטים, כל אחד מכיוון אחר של תחום ידע, שבוחנים את
המוטל עליהם, אלא שהם עברו מבחנים ושאלות ואני, מה עשיתי,
אינני יודעת.
וכל הספרים שלקחתי עמי, נשארו במזוודה, אני רושמת את הגפן יום
אחרי יום, בבוקר השכם כשהשמש רק מפציעה, כמו הסלעים שפסלים
אמיתיים יודעים לבדוק מייד עם הנץ החמה, ואחר כך כשיש כבר יום
אמיתי בחוץ, והשמש במרכז השמיים, ואחר כך לפנות ערב ולא מתפתה
לצלם אותה, אלא רק רושמת בצבעי מים מיוחדים שקניתי לי, עוד
בארץ, ולפעמים גם עם עפרון אבל לא עם שמן, כי מה שהבנתי בעיקר
הוא שהגפן מאוד אוורירית, למרות שהיא נראית בשרנית ונוכחת היא
נזילה, ואז גם התחלתי להבין שחשוב מאוד לראות את הסמל קודם כל
בראשוניותו, כאילו להתחקות אחר דרך היווצרותו בכלל.

המשפחה של גברת ורהייט עברה את הסכסוכים הרבים אבל התמידה
בגישתה אל המקום. אין זה מענייני, היא אומרת, מי שולט על
האזור, אינני מצביעה לא לזה ולא לזה, אני עובדת אדמה. הקשר שלי
הוא לארץ, לא למדינה. הארץ היא ארץ הגפן, כפי שכל אחד רואה.
וחוץ מהכרם יש לה מחלבה קטנה שבה היא מייצרת גבינות מיוחדות
ופעם בשבוע, ביום רביעי, נפתחת מין מסעדה, שאנשים מכל האזור
מכירים ומשחרים לפתחה.
וחוץ מכל אלה, היא פתחה את החווה שלה לסטודנטים נבחרים שרוצים
לבוא לכאן, לשהות את הזמן הנחוץ, לעזור קצת בעבודות בתמורה
ללינה ולאוכל, ולחקור את מחקריהם. יש כאן מישהו, דווקא לא
יהודי, שבודק את הגפן בשביל מחקר לשיר השירים. עוד לא יצא לנו
ממש לדבר, אבל כשהוא שמע שאני מישראל, הוא סיפר לי על זה. כמעט
התביישתי לומר לו שאני חקרתי עד עכשיו את התפקוד של הגפן
במיתוסים של דיוניסוס.
מדי פעם בערב מבקשת גברת ורהייט ממישהו להרצות על משהו, ככה
בשביל הרוח, היא אומרת.
ואף על פי שהבדלים רבים עומדים בינינו, נתחבבתי עליה, והיא
קוראת אותי לבוא ולשבת אתה שעה שהיא בבית, כי יש לה מין חוק
כזה שאחרי הצהרים היא מקבלת את הערב במנוחה, לפחות שעה היא
יושבת במרפסת שלה, כשמכל הצדדים אדניות של גרניום אדומות
ולבנות מסתכלות עליה בהתרפסות, והיא שותה את הקפה שלה, ומעשנת
כמה סיגריות, ולפעמים רושמת כמה מחשבות שעברו לה בראש במשך
היום, והיא זאת שלימדה אותי שבנאדם צריך איזו שעה אחת ביום רק
בשביל לחשוב. שעת המחשבות, היא אומרת, היא שעה חשובה ביותר.
ואל תתפסי את זה ככה מגבוה, מותר גם לחשוב מחשבות של שום דבר,
מחשבות של אוויר, ככה היא אמרה, כי בטח, כשאומרים מחשבות מייד
חושבים על הרהורים ואני בכוונה אמרתי מחשבות, כי מותר גם לחשוב
ככה סתם, בלי מטרה נשגבת, אפילו להיזכר אפשר בזמן הזה, בכל
מיני דברים שכבר שכחנו.
אז מדי פעם היא מזמינה אותי לזמן המחשבות שלה, ובשעה הראשונה
צריך לשתוק, ולמדתי בעצמי לעשות מין מחשבה כזאת ולתפוס אותה
כשהיא נחשבת. והכי אני אוהבת לראות מאיפה התחלתי ולאן הגעתי.
עם המחשבות כלומר.
ואחרי איזה זמן היא מתחילה לספר לי על המשפחה הכרמנית שלה.
ואני כבר מכירה כמה דורות אחורה. בטוח יותר רחוק משל המשפחה
שלי, טוב, זה לא חוכמה, לי אין את מי לשאול.
סבא וסבתא שלה, הכירו בכלל במקום אחר. סבא שלה נולד כאן, אבל
סבתא שלה היא בכלל משוויץ, מכפר אחד ליד ג'נבה, מונטריי. היית
כבר באגם ג'נבה, היא שואלת אותי, ואני מחייכת ואומרת לה לא אבל
קראתי את האמנה. והיא צוחקת.
נו ואיך הם הכירו, זה באמת סיפור מהסרטים. הסבא שלי היה מטפס.
זאת עוד תכונה שעוברת במשפחה שלנו, כולם מטפסים. ויום אחד הוא
נסע לטפס באזור האלפים הצרפתיים, ומזג האוויר שיבש לו את
התוכניות. אז הוא החליט לחכות באזור עד שיהיה יותר טוב, מזג
האוויר. והוא נכנס לאיזה צימר, וביקש לשתות ושאל אם יוכל ללון
שם. נתנו לו לשתות, ונתנו לו ללון שם.
בבוקר כשהוא קם, ככה הוא היה מספר, ואני מצטטת הוא "ראה את
האישה הכי יפה בעולם." והוא תיכף ידע שהוא יתחתן אתה, ויקח
אותה אתו וילמד אותה את מלאכת הכרם ואת מלאכת היין. אבל היא
הייתה ילדה בכלל, לא אישה, נגיד בת שתיים עשרה, ולה לא היו לה
תוכניות, לא על כרם ולא על יין.
וחוץ מזה היא לא ידעה ממה שהוא מתכנן בשבילה.
והוא היה חכם, הסבא שלי, לא דיבר עם איש, אבל הציע את עצמו
לעבודה שם, לפחות עד סוף החורף, הוא אמר, וכתב להורים שלו שהוא
מתעכב.
וככה לאט לאט הוא התקשר אליה. לא נקשר, התקשר. זה הוא עשה, לא
בניגוד לרצונו, אלא במכוון, וגם היא חיבבה את האלזסי.
ובסוף החורף, או בתחילת האביב, הוא ביקש את ידה מהאבא שלה,
ואמר לו שהוא יקח אותה אתו אבל יתחתן אתה רק בעוד ארבע שנים
בדיוק, ובינתיים ישמור עליה כעל בבת עינו, והיא תלמד את כל
עבודות הכרם.
והאבא שלה הסכים.
וגם היא הסכימה.
והסבתא שלי נכנסה אל הכפר והפילה דמעות של התרגשות מהיופי, כי
בחלומות שלה, היא ראתה יופי כזה שעוטף אותה אבל היא לא האמינה
שזאת גם האמת, והסבא שלי היה חכם מספיק בשביל לא לספר לה לפני
כן דבר על הכפר או על הסביבה שלו.
נו, ואחרי ארבע שנים הם נישאו, בשנת אלף תשע-מאות ושש, שזו
השנה שכתובה על קורת העץ כאן בחוץ, השנה שלמעלה, מאז זה הפך
לנוהג, לכתוב על קורת העץ של הבית את שנת הנישואין ומאז היו
הרבה חתונות, ראית שיש שם הרבה מספרים, לא ככה?
סבתא שלי הייתה הבוצרת הכי טובה כאן באזור, בדיוק ידעה את
הזמנים של כל דבר, לא לפני ולא אחרי, והיא זאת שגם התחילה עם
המחלבה. אמא שלי התחילה עם המסעדה, ובכוונה רק פעם אחת בשבוע,
שלא נהפוך את זה לעיקר, למרות שזה עיקר הכסף.
אבא שלי נולד כשהיא הייתה בת עשרים, שזה יוצא אלף תשע מאות
ועשר. והוא בחיים שלו לא יצא מפה יותר מדי; אם אלוהים מחלק לי
יופי כזה בחינם מה יש לי לשלם על יופי אחר כסף, ככה הוא היה
אומר לאמא שלי, שנולדה גם היא כאן אבל שיחרה קצת ליופי אחר.
אמא שלי אהבה את העיר, לא בשביל לגור, אבל בשביל להסתובב.
הכי רחוק שהוא יכול להגיע זה שטרסבורג, היא הייתה מתלוננת
תמיד, ונוסעת לבדה לקולמר.
ופעם אחת הם נסעו לחופשה של שבוע, ככה היא הייתה מספרת לנו,
עוד לפני שנולדתי, היו רק אונרי ורנה, אחי הגדולים, שבוע של
נופש, על הים של נורמנדי, וכולם נהנו מאוד, ויש גם תמונות עם
בגדי ים מצחיקים כאלה, של שנות העשרים, ואבא שלי אמר שזה מספיק
לו החופשה הזו לעוד הרבה זמן. וחוץ מזה הוא אמר לה, זה טוב
שיהיה לך למה להתגעגע, על מה להישען.
אני נולדתי, והייתי ילדה בזמן של המלחמה, אפשר גם לומר שהמלחמה
תפסה אותי כשעוד הייתי ילדה, והמלחמה הזאת שינתה לגמרי את כל
החיים שלנו, ובשביל זה אני אומרת לך שלי לא אכפת מי זה ששולט
בי, הקנסלר של גרמניה או הנשיא של צרפת.

ונוהגי משנים עשיתי גם שמה, שלא שאלתי שאלות, שמעתי רק מה
שסיפרו לי, כמו הגפן ידעתי לחכות.

אבל יום אחד, אחרי שעת המחשבות הסתכלה בי גברת ורהייט במבט
שונה וחדש, מבט אינטימי במובן מסוים ושאלה אותי - מי את בעצם,
את בכלל יודעת.
וחשבתי שהיא מתכוונת באופן ספירטואלי אם מצאתי את עצמי וכל
הבולשיט הזה, ועניתי לה שאני בכיוון, שהכרם שלה מאוד עוזר לי,
ושיש נקודות השקה רבות ביני ובינה.
והיא חייכה ואמרה לי, לא מירה, לא הבנת אותי, אני שאלתי שאלה
אחרת, אבל לא חשוב.
ולי דווקא הייתה תחושה שמשהו מאוד חשוב נאמר כאן, אולי בגלל
הטון שלה, וידעתי שהמשהו הזה קשור אליי, לא יודעת למה אבל
ידעתי ואמרתי לה, זה חשוב, למה התכוונת.
והיא שאלה, למה אף פעם לא סיפרת לי על עצמך.
ואמרתי לה מה יש לספר.
והיא אמרה, לכל אחד יש איזה סיפור מעניין, ואם לא על עצמו אז
על המשפחה שלו.
טוב, אז לי אין, אמרתי לה, סתם מירה אחת מישראל, שנולדה בפתח
תקווה. לא הכרתי את סבא וסבתא שלי, אולי לא היו לי כאלה, אף
פעם לא דיברו עליהם. אבא ואמא שלי? אנשים רגילים, הולכים
לעבודה, חוזרים, כבר מגיל צעיר אני ברשות עצמי, רק שאני לא
מפסיקה ללמוד, חיה מכלום, כמו שאומרים, כל הכסף הולך על
הלימודים, ולא בשביל לעשות עם זה משהו, אלא כי זה הדבר שהכי בא
לי לעשות.
ומה אבא ואמא שלך אומרים?
מה יש להם לומר, הם מקבלים אותי. תראי, אנחנו לא גרים ביחד,
אני בירושלים, הם בפתח תקווה, הם בעניינים שלהם, אני בשלי,
מתראים לפעמים בסוף שבוע או בחגים, לא עושים עניין גדול מדי
אחד מהשני.
לא, אני התכוונתי מה הם אומרים אם את שואלת אותם על סבא וסבתא
שלך.
ואני עניתי לה, בשקט, אני אף פעם לא שאלתי.
וקמתי והלכתי משם. כי הייתי זקוקה ליום של מחשבות, ופשוט
נזרקתי על המיטה וישנתי עד למחרת שינה כבדה מאוד.


ובבוקר, ראיתי אותו פתאום, את המרצה האורח, ולא הבנתי מה הוא
עושה שם.
והוא חייך אליי, ושאל איך העבודה מתקדמת, ואני חייכתי ושאלתי
אותו אם הוא בא את כל הדרך בשביל לבדוק איך העבודה שלי
מתקדמת.
והוא צחק נורא ושאל אותי אם נוכל לשתות יחד קפה איפה שהוא.
וחשבתי לי שבאמת העניינים מסתבכים להם, כי מישהו רוצה להגיד לי
משהו ואני לא מבינה מה.
עמדנו אז בדיוק ליד הכרם, ליד הגדר מהעץ של הכרם המזרחית,
והייתה גם שמש עלינו, שמש של בוקר, ושאלתי אותו, מה שמך בעצם.
והוא חייך ואמר לי משה ורהייט. והשילוב הזה היה נראה לי כל כך
בלתי אפשרי, שהתיישבתי על הרצפה, ואמרתי, אז אתה הבן שלה.
והוא אמר כן.
ואמרתי לו אז למה הבאת אותי לכאן.
אז הוא אמר באיזה מובן למה.
וכבר לא יכולתי למשוך יותר את החוט הזה והתקרבתי אליו ושאלתי
בקול הכי נמוך וקר שהכרתי, מה אתה רוצה ממני.
אני רציתי להכיר אותך, וגם היא רצתה. ואם את רוצה לשמוע את כל
הסיפור אז בואי, נלך לשבת בבית, יחד אתה, יש לנו כמה דברים
להראות לך.

כשהתחילה המלחמה כמו שסיפרתי לך, הייתי בת עשר. טוב, אצלנו היא
התחילה קצת יותר מאוחר, נגיד שהייתי בת אחת עשרה כשהוא הגיע.
מי הגיע אני שואלת.
תני לי לספר לך היא עונה.
אנחנו עבדנו כל המלחמה ולפעמים גם הלכנו לבית הספר, פתחו אותו
רק פעמיים בשבוע, אבל רוב הזמן עבדנו. ואז יום אחד, זה כבר היה
בתוך המלחמה ממש, הגיע אלינו הביתה נער, נגיד הוא היה מבוגר
ממני בכמה שנים, שלוש או ארבע. לא דיברו שום דבר, הוא עבד
אתנו, סבא שלי הביא אותו. ונתנו לו חדר קטן מתחת לבית, מה שהיה
פעם המזווה של החומרים לגבינות.
וככה עבר הזמן והוא בבית שלנו, ומסתכל עליי, ואני מסתכלת עליו
ומתחילים לדבר ומתחילים לבלות ביחד את הזמן ולחלק ביחד את
המחשבות, ולעשות תוכניות ביחד שמה יקרה כשתיגמר המלחמה הזאת
כבר, והוא אוהב אותי, ואני אוהבת אותו וסיפור אהבה ורומן.
ופעם אחת הוא מגלה לי שיש לו סוד שאסור לי לדעת אבל שהוא
יהודי.
בזמן המלחמה, כשעוד היינו ילדים, לא נגענו אחד בשני אולי פעם
אחת במקרה ביד אבל לא יותר מזה, ועבר הזמן של המלחמה, וכבר לא
היינו ילדים, ואני נכנסתי להיריון.
ואז הוא נעלם. פשוט יום אחד הוא נעלם, כמו שהוא בא, לא ידעתי
שום דבר עליו חוץ מפתק אחד קטן שכתוב עליו סליחה, שמצאנו אותו
הרבה שנים אחר כך, אני עוד אספר לך.
והחלטתי לא לאבד את הילד של האהבה שלי, ונתתי לו את השם הכי
יהודי שהכרתי, משה, אבל בשביל הכבוד שעוד היה לי השארתי אותו
ורהייט.
ועברו שנים, נגיד שתיים עשרה, ופתאום הוא חזר לכאן. וכל האהבה
עומדת לה שוב מול הפנים שלי, והוא חיפש את הפתק שביקש בו
מחילה, ומצא אותו, ומצא גם את המחילה שלי.
ואיפה היית, כל הזמן הזה, לא יכולתי לשאול אותו, כי הוא לא
ענה.
אבל אחרי כמה שנים, הרבה שנים בעצם, יום אחד פתאום הוא מספר לי
סיפור שהייתה לו אישה והייתה להם ילדה, והוא עזב אותן כי הוא
כל כך התגעגע ולא יכול היה למחול לעצמו שהוא עזב אותנו כאן.
ואני נחרדתי מהסיפור הזה ושאלתי אותו מה אתן, עכשיו איפה הן.
והוא אמר לי שנידו אותו כי הוא רצה להתגרש ממנה, ואחרי כמה
שבועות שהוא עזב היא התאשפזה באיזה מוסד והמשפחה שלה לא הסכימה
לתת לו את הילדה, וככה הוא חזר אלינו בלעדיה. כי הוא תכנן את
זה אחרת, תאמיני לי, הוא אמר ואני מאמינה לו, פעם אחת לעזוב
אהבה זה מספיק לי, אבל מה יכולתי לעשות.
אבל לפני חמישה חודשים הוא קיבל מכתב, ככה הוא סיפר לי, שיש לו
נכדה, והיא גדולה כבר, כי במשך הזמן הוא שכח את החיים ההם שלו,
ואולי הוא אף פעם לא שכח, אבל הדחיק, אי אפשר לדעת. ואני לא
יודעת מי כתב לו את המכתב, את זה הוא לא אמר לי, ועברית אני לא
יודעת לקרוא. אבל הוא השאיר לנו שם בלי כתובת. ומת. מיתה חטופה
וטיפשית כשנסע על האופניים בדרך הביתה, בדרך היומית שלו
הביתה.
והיא מגישה לי את המכתב ואני מזהה בו את הכתב של אמא שלי,
שמספרת לו עליי, ומתגאה בי וביכולות שלי, ומשאירה לו כתובת.
ואיך מצאתם אותי, אני שואלת חנוקה בדמעות.
משה עשה עבודה קשה, בישראל, אבל כמו שאת רואה הוא הצליח.
סבא שלך רצה, היא אומרת לי בקול שבור, שתראי את המקום שהוא חי
בו, ואם תרצי, תוכלי להישאר בו.
ועוד חשוב לי לומר לך, הוא היה בנאדם טוב, הסבא שלך, גם אם הוא
ברח ממני, וגם מהאישה שהייתה לו, מסבתא שלך, ומאמא שלך, הוא
חזר אלינו כי לא הייתה לו מנוחה שם, ככה הוא אמר, כי מי שעובד
את הכרם לא יכול לחיות אחרת, לא יכול לחיות בלעדיה, ותמיד היה
בו איזה עצב, משהו בתוך הקיום שלו לא היה שלם, והוא רצה בסוף
ימיו, זה חשוב שתדעי, הוא רצה להכיר אותך, וכמה חבל שהוא לא
הספיק. כי הוא היה גאה לראות אותך, אפילו אני גאה, בלי להיות
ממש סבתא שלך.

ואני עוד שותקת.