כן... זה כבר השלב הזה... השלב שבו העיניים שלו כבר אדומות
וצורבות לגמרי, דמעה של עייפות נוזלת באטיות מבחילה מזווית עין
שמאל שלו... הוא עוצר פיהוק בכוח - רק כדי להוכיח לעצמו שהוא
לא עייף, כאילו אומר - "הנה, אני יכול להישאר מול המחשב הזה
שעות, לעשות את כל המטלות עד מחר ולא להירדם!" אבל המוח כבר
מזמן תשוש, הוא מתפקד כל-כך לאט שאם הוא יוריד קצב הוא עוד
יחזור אחורה... השעון שבתחתית המסך מציג את השעה 03:04, מעוצבן
מזה שפספס הצצה על השעון בשעה 03:03 (הוא אוהב "מקרים" כאלו)
וכועס על עין שמאל שלא מפסיקה לדמוע, הוא מסיים את המשפט
האחרון של הפסקה במסמך שמולו, שומר את הקובץ ונרדם - ככה כמו
שהוא - על הכיסא הלא נוח בעליל שיש לו בחדר העבודה.

"איך הוא תמיד מגיע לשלב הזה?" צעק קול בראשו בעוד שהוא רץ
לעבודה אחרי בוקר לחוץ שבו הספיק בקושי לשתות קפה, ללבוש משהו
על עצמו ולהדפיס את המסמך החצי גמור ששמר בלילה לפני. "פעם
בחיים שיתכנן את הזמן שלו בצורה הגיונית - פעם בחיים שיעמוד
בסדר העדיפויות שלו שהוא כל-כך מתגאה בו!" המשיך לנזוף בו הקול
המעצבן והמוכר בזמן שניסה להידחף למעלית העמוסה. "מישהו שקרוב
לכפתור מוכן בבקשה ללחוץ על קומה 14?" הוא קרא כשהבין שהוא
דחוק בצד המעלית ושאין סיכוי שהוא מגיע לכפתורים בעשר הדקות
הקרובות.
מישהו לחץ על כפתור 14. יופי, עכשיו הוא יגיע בזמן... אבל כמעט
באותו רגע שבו הבין שהוא מגיע לעבודה בזמן הוא גם הבין שהדו"ח
שהיה אמור למסור היום רק חצי גמור. פתאום הוא התחרט על הבקשה
שלו שמישהו ילחץ על כפתור 14.

אם רק היה מקשיב לקול הקטן והמעצבן כל-כך שגם אתמול בערב הציק
לו בקריאות כמו "אתה יודע.. יש את הדו"ח הזה... הוא אמור להיות
גמור עד מחר... אולי מספיק לעשות כל דבר אחר חוץ ממנו? נו...
הגיע הזמן, דחית את זה מספיק..." והאמת הייתה שהוא באמת דחה את
הדו"ח הטיפשי המון זמן... שבועיים וחצי.
"אך אם ברצוני לדייק", ציין לעצמו, "הסיבה שדחיתי את עשיית
הדו"ח היא לאו דווקא עצלנות, אלא יהירות, כלומר - רק בגלל
שידעתי שהדו"ח הזה הוא 'פיס אוף קייק' בשבילי נתתי לעצמי לראות
עוד טיפה טלוויזיה, לקרוא עוד כמה עמודים בספר, לצאת לשתות עם
החברה ערב אחרי ערב..." הרי עמוק בפנים, מתחת לעצלנות, מתחת
ליהירות, הוא ידע שיגיע השלב של השעה המעצבנת הזאת, 03:04.

"אז למה לא להתייאש בעצם?" שאל קול אחר בראשו - קול כנוע וחלוש
יותר. "כי ככה!" צעק בחזרה הקול המעצבן ממקודם. "כי הוא לא
מפסידן - הוא מהחומר של המנצחים - של האחראיים, של אלו שאף פעם
לא יאכזבו את עצמם!" למען האמת זה היה נכון.
אמנם הדו"ח לא היה גמור אבל כמו תמיד, הוא עוד ימצא דרך להאריך
את מועד ההגשה - הוא שוב יישב לילות שלמים מול המחשב עד שהוא
יסיים את הדו"ח - שיהיה מצוין דרך אגב (אם כי פחות טוב מאיך
שהוא היה יכול להיות אם הוא לא הייה נעשה בלחץ) - ויזכה לשבחים
ואולי, מי יודע, גם לקידום נוסף בעבודה.

"אז בעצם - מה רע לו ככה?" אמר הקול הכנוע, ממשיך את שיחתו עם
הקול המעצבן.
"זה לא שרע לו, זה פשוט לא טוב מספיק..." החזיר הקול המעצבן
שהתחיל להישמע כנוע בעצמו, "מסתבר שאם זה היה לו רע הוא היה
משנה את זה - מה שלא משאיר לו מקום להתלונן - זוהי הדרך בה הוא
בחר להתנהל סביב המטלות שלו - דרך לא רעה וגם לא טובה
במיוחד..."
"עם זה, לשם שינוי, אני מסכים איתך..." אמר הקול הכנוע שמשום
מה נשמע כאילו הוא התחזק מעט, ובאותם רגעים ספורים שבהם הדיון
הגיע למסקנה פושרת מסוג זה, לא היה ניתן להבדיל יותר בין
הקולות...