תמיד רציתי לכתוב יומן. זה היה נראה לי מאוד עמוק לכתוב יומן,
כאילו מה שעבר עליי היום באמת מהותי למשהו, ככה שפעם כשאני
אקרא מה שכתבתי פתאום דברים יתבהרו. גם אקט הכתיבה עצמו היה
נראה לי מגניב, גם אם אף אחד לא רואה את מהלך הכתיבה. כי זה גם
קטע כזה, לכתוב יומן שנים בלי שאף אחד יידע, ואז לזרוק
בנון-שלנטיות "כן, אני כותבת יומן כבר שנים", וזה גורם לאנשים
להסתכל עלייך בהערצה, כאילו כוננת הרגע לבדך שלום עולמי. כמה
פעמים ניסיתי לכתוב יומן. כשהייתי ביסודי קניתי מחברת יפה
כזאת, עם דפים שהקצוות שלהם צבועים זהב ועם מפתח קטן בצבע כסף.
למפתח ארגנתי קודם כל מחבוא עם סגנון - מאחורי המראה בחדר שלי
הדבקתי חתיכה של הדבק הכחול הזה שנראה כמו מסטיק, שאמורים
להדביק איתו דברים לקיר ככה שלא צריך לדפוק מסמר והוא גם לא
אמור להשאיר סימנים כשמורידים אותו, למרות שתמיד היה נשאר כתם
כחול וחוץ מזה הדבק הזה לא באמת החזיק שום דבר. חוץ מאת המפתח
של היומן שלי, מאחורי המראה. את זה עשיתי עוד לפני שאפילו
התחלתי לכתוב משהו. היומן שלי עוד היה ריק לחלוטין, אבל היה לי
מחבוא למפתח. מחבוא עם סגנון. ואז התחיל החלק הקשה. הייתי
צריכה להתחיל לכתוב דברים ביומן שלי. באמת שניסיתי, אבל היה
נראה לי קצת מוזר להתחיל לתאר מה עשיתי היום ואיך זה גרם לי
להרגיש וכל זה. כאילו, אני ילדה בת 11. באמת חשוב מה עשיתי
היום ואיך זה גרם לי להרגיש? כן, אני יודעת. יש לי בעיה של
חוסר ביטחון עצמי. למה היומנים של ילדים אחרים בגילי היו נראים
לי חשובים, ושלי היה נראה לי חסר טעם. כאילו שלאחרים יש דברים
חשובים יותר להגיד. עד היום אני מנסה להתגבר על הבעיה הזאת של
חוסר הביטחון. עד היום נראה לי שאחרים חשובים יותר ושיש להם
דברים חשובים יותר להגיד ושמגיע להם יותר ושהם יצליחו יותר
ממני. אני חושבת שקיבלתי את הקטע הזה מאמא שלי. אבל כמה אפשר,
אני רוצה להשתנות. כי הקטע הזה פשוט הורג אותי. אני חייבת
להפסיק. אחרת בחיים אני לא אעשה עם עצמי שום דבר, חוץ מלדאוג
שלאחרים יהיה טוב ולחשוב שלי לא מגיע שיהיה לי טוב. ואם אני
מסתכלת אובייקטיבית, הרי כן מגיע לי, או לפחות לא מגיע לי פחות
מכל אדם אחר. אבל זה כשאני מסתכלת אובייקטיבית. את היומן
האחרון קניתי לפני חודשיים. רשמתי בו אולי עשר שורות, בהן
תיארתי את החלום שהיה לי בלילה של היום בו קניתי את היומן.
בחלום הזה היה לי כאב במותן, אבל הוא לא היה כזה כואב אז
העדפתי לא להטריד אף אחד בכאב שלי. אבל הכאב הלך והתגבר
ובאיזור התחיל להופיע כתם סגול. עדיין לא סיפרתי לאף אחד. לאט
לאט הכאב התגבר, הכתם הלך והתפשט ונהיה כהה יותר, וגם העור
באיזור נהיה דק ומבריק. בוקר אחד העור באזור נקרע, ובפנים הכל
היה חלול ורקוב ומלא ג'וקים. לא נבהלתי, כי אני לא נבהלת
בקלות. לקחתי בקבוק של ספריי נגד ג'וקים והתחלתי לרסס לעצמי,
בפנים. אבל זה עבד, הג'וקים לא מתו. אז חשבתי שאולי כדאי ללכת
לבית חולים. הראיתי את זה לחברה שלי, אבל היא לא התייחסה. אז
ירדתי לתחנת אוטובוס בשביל לנסוע לבית חולים, ובדרך התקשרתי
לאבא שלי וסיפרתי לו מה קרה, ושאני נוסעת לבית חולים. אבא שלי
אמר לי עזבי, מה את צריכה לנסוע לבית חולים. עזבי, זה שטויות.
אני זוכרת שבחלום נפגעתי מזה שאף אחד לא התייחס אליי ברצינות,
אפילו לא אבא שלי. בדרך לתחנה התעוררתי. זה היה החלום שלי
בלילה של היום בו קניתי את היומן. לא כתבתי בו יותר. אין לי מה
לרשום.