הנערה פתחה את דלת המקרר ושלפה שתי ביצים. עוד לפני שהספיקה
ידה לגעת בהן, כבר עבר בגופה הרעד. זה היה חזק ממנה. היא כל כך
רצתה כבר לקחת את הביצים, להכות בהן בחוזקה ולשבור אותן
באיטיות.
בדיוק כמו שהוא עשה לה.

היא הניחה את הביצים על השיש ומתחה את גופה בכדי להגיע אל
הקערה שמעל למקרר. חולצתה התרוממה מעט וחשפה צלקת קטנה וטרייה
בצד הבטן.

הקערה הייתה אדומה, לא גדולה מדי ולא שונה משום קערה אחרת. אבל
בשבילה, היא הייתה הקערה הכי חשובה בעולם כרגע. את הקערה הזאת
הביאה לה אמה כשעזבה את בית הוריה ועברה להתגורר לבדה.
"כל מטבח הגון צריך שתהיה בו קערה" הייתה אמה אומרת. חיוך עלה
על פניה של הנערה כשנזכרה במשפט הזה. היא תמיד ידעה שכדאי לה
להקשיב לאמא שלה, למרות שמעולם לא עשתה דבר וחצי דבר ממה שאמרה
לה אמה. אפילו כשעוד הייתה ילדה קטנה, בת שלוש. אמא שלה אמרה
לה שפרחים הם רק בשביל העיניים והאף, לא בשביל לאכול. אבל היא,
מתוך מין "דווקא" שכזה, אכלה עוד באותו היום שלושה סביונים,
חמש חרציות וציפורן חתול אחת. זמן קצר מאוחר יותר התחוורה לה
הסיבה שבגללה פרחים לא נועדו למאכל. כאבי הבטן האיומים וההקאות
הבלתי פוסקות נמשכו ארבעה ימים ואפילו יותר.

אבל אפילו הלקח הזה לא לימד אותה להקשיב לאמה, וחבל שכך.

היא הוציאה את הסוכר, מדדה כוס אחת מדויקת ורוקנה אותה לתוך
הקערה. לאחר מכן עשתה את אותה הפעולה עם כוס של סוכר חום.
הסוכר... כל כך מתוק, כל כך יפה, כל כך מסוכן. כמוהו.
היא זכרה בבירור את הרגע שבו נכנסה לפאב ואיך ישר נמשכו עיניה,
כאילו מעצמן, לכיוונו. הוא היה רכון על הבר מרוכז כולו בכוס
הבירה שבידו. משהו בו היה כל כך מפתה וכל כך מפחיד גם יחד. היא
לא הצליחה להבין מה זה היה בדיוק. אבל למען האמת לא ממש היה לה
אכפת מה זה, הספיקה לה העובדה שמשהו כזה היה בו. היא התקדמה
לכיוון הבר והתיישבה בכיסא הפנוי על ידו.
"אז... אתה בא לפה הרבה?..."

היא הפילה את חבילת המרגרינה אל תוך ערמת הסוכר שבקערה.
המרגרינה נפלה כמו אבן ויצרה מעין מכתש מסביבה.
"המקומות האלה לא טובים" קבעה אמה. "האנשים שם ינצלו אותך בלי
לחשוב פעמיים". הנערה פשוט הגבירה את המוזיקה וסגרה את הדלת.
גם כשכבר יצא להן לדבר היו אלה מונולוגים שהיו מורכבים מהטפות
חוזרות ונשנות מצד אמה.
לא, היא אף פעם לא טרחה להקשיב לה באמת.

היא פתחה שקית של סוכר וניל והוסיפה את תכולתה לתערובת.
הם היו עסוקים בלרקוד. ולשתות. היא לא השתכרה, לא היה לה כוח
להתמודד עם הטפות המוסר של אמה שלבטח יגיעו במוקדם או במאוחר.
היא בחיים לא רקדה ככה. הוא סובב אותה על הרצפה ובאוויר, החזיק
אותה בחוזקה כאילו לא ייתן לה ליפול, לא ייתן לה ללכת. היא
הרגישה הכי בטוחה ונינוחה בין זרועותיו החזקות והמזיעות.
"אולי נצא לטייל?" שאל.

היא הוסיפה כוס מדודה של קמח לתערובת.
הם יצאו אל האוויר הקר כשהיא עטופה בין זרועותיו.

עוד כוס של קמח.
הם החלו לטייל להם על החוף הריק והחשוך שבקרבת הפאב.

כוס שלישית ואחרונה.
"אל תסמכי על גברים, הם תמיד ירצו משהו ממך. ואם הם לא יקבלו
אותו - הם יקחו אותו בכוח".

כפית גדושה של אבקת סודה לשתייה נוספה לתערובת.
הם ישבו מחובקים בפינה מבודדת מוקפים בחלקי צדפים חדים וברוח
מלטפת.
הוא החליק את ידו בשערה ונישק בעדינות את עורפה. הוא היה כל כך
נחמד, כל כך עדין...

בזעם מתפרץ, בכעס גואה, היא שברה את שתי הביצים אל תוך הקערה.
הרסה את שלמותן, את תמימותן.
גם התשוקה שבו התפרצה. באלימות. הוא תפס בשיערה ומשכה בכוח
לכיוון האדמה. הוא נשכב מעליה והצמיד אותה לקרקע בחוזקה. הבל
פיו הסריח מאלכוהול.

נטיפי שוקולד צ'יפס נשפכו אל הקערה, אחד אחרי השני.
היא ניסתה לצרוח, אבל הופתעה לגלות כי שום קול לא יוצא מגרונה.
הוא במין זריזות מיומנת הסיר את חולצתה ומכנסיה כאילו לא היו
כלל. היא ניסתה להתנגד, לדחוף אותו מעליה, אבל הוא היה כל כך
חזק והיא- חסרת אונים.

היא החלה ללוש את כל התערובת בידיים חשופות. ללוש, ללוש, עד
שיתקבל בצק אחיד ודביק ולמי בכלל אכפת מה החלקים הקטנים
שמרכיבים אותו.
היא הייתה נתונה לחסדי זרועותיו החזקות והמזיעות. היא הרגישה
גועל עם כל טיפת זיעה שלו שהתערבבה בשלה. כבר מזמן תשו כוחותיה
והיא הפסיקה את ניסיונות ההתנגדות. עכשיו היא רק רצתה שהוא
יסיים כבר ויעזוב אותה במנוחה בכדי שתוכל לנסות ולאסוף את
השברים.

מהבצק היא יצרה כדורים קטנים ושטוחים וסידרה אותם במרווחים זה
מזה בתוך תבנית משומנת היטב.
למעשה עברו לא יותר מעשרים דקות מהרגע שהוא התחיל ועד לרגע בו
הסתלק. אבל בעיניה כאילו חלפו חיים שלמים. היא ישבה מכודרת
בתוך עצמה כשדמעותיה מנסות לשטוף את הזוהמה שדבקה בה.
"אם הם לא יקבלו אותו - הם יקחו אותו בכוח." היא נזכרה בדברי
אמה.
מעכשיו היא תקשיב לכל הברה שתצא מבין שפתי אמה, לכל צליל.

היא הכניסה את התבנית עם עיגולי הבצק לתנור שחומם על מאה
ושמונים מעלות.
נדמה היה כי המים בחום של כמעט מאה ושמונים מעלות ואפילו הם לא
הצליחו להסיר ממנה את הגועל שהיה דבוק לכל תא ותא בגופה. היא
קרצפה את כל גופה עם הספוגית והסבון. שפשפה ושפשפה בלי הפסקה.
שאריות החול וחתיכות הצדפים הקטנות שדבקו לגופה נשטפו להם, אבל
הגועל נשאר.

בערך עשרים דקות אחר כך, כשהעוגיות התקשו יחסית וקיבלו צבע חום
זהוב, היא כיבתה את התנור והוציאה את העוגיות בכדי שיתקררו
מעט.
היא תכין את עוגיות השוקולד צ'יפס של אמה. הרי היא תמיד הייתה
אומרת שהתרופה הכי טובה לכאב שבפנים היא מנה הגונה של סוכר.

היא לקחה עוגיה אחת שכבר הספיקה להתקרר ונגסה בה.
היא יכלה להרגיש איך הטעם מתפשט בפיה.
הסוכר מתגלגל על לשונה, מתעכב על בלוטות הטעם, מתוק- מתוק...
אבל בפיה עדיין נשאר טעם מר.