הוא לא שמע את בכי געגועי אליו, ולא היה לידי לנגב זיעתי החמה,
המתרגשת אל מגעו.

הוא לא בא. דמותו ליחכה את עיני. את הזיותי. פעם, שפתיו היו
אלה, אשר מילמלו על גופי פסוקים של אהבה.
פעם הוא היה בן בית בגופי, אך מאז שיצאו חלציו ממני, דמותו
מתיזה בי עינויי כמיהה.

אחר-כך, כשהבנתי, שאינני תופסת עוד מקום בתודעה הקיומית שלו,
סידרתי את כל הזכרונות על-פי הסדר של  ההתרחשויות. כל התרחשות
וצבעה היא:

אדום - ניתוקי מתמימותי.

ורוד - נגיעתו בי.

ירוק - חיוכו.

כחול - דיבורו.

לבן - שפתיו המטעימות.

אפור - שתיקתו.

שחור - עזיבתו וכאבי.

את כל אלה הנחתי בקופסת הצבעים שבמוחי. קופסת הזכרונות שלי.

בוקר אחד התעוררתי, כשהצבע הורוד, זה מן הזכרון של נגיעתו בי,
הכתים את חלומי. עשיתי פסק זמן לדמעות.
הנחתי אותן בצנצנת כאבי וניגשתי אל הטלפון.

עוד מוקדם, חשבתי לעצמי. שש ועשרים בבוקר. הוא עוד לא יצא
מזרועות האחרת.

התפתלתי אל המיטה, וניסיתי להתכנס שוב אל האשליה שבכתם הורוד.

עיניו התרגשו לגופי. אני לא זוכרת כמה זמן שהיתי שם, עד שהשעון
המעורר קרא לי לקום ולהתמקם במרכז  הבדידות. ניגבתי בעצמי את
הזיעה החמה שהלהיטה את גופי.


תה האוכמניות, שהוא אהב, בער בספל שקנה לי.

כך סתם, הפתעה קטנה, התנצל, כאשר הביא לי אותה. לא נותרתי
חייבת, וקניתי לו שעון מהודר. גם אני התנצלתי  על סתמיות
ההפתעה.

פתאום נזכרתי שאין לי צבע להפתעות, והוספתי את הסגול לקופסה
שלי. סגול אמרתי? הרי סגול זה לתה  האוכמניות שהוא אוהב.
שיניתי את צבע ההפתעות לטורקיז. אולי בגלל שפעם הביא לי סיכה
עם אבן בצבע  טורקיז.

בשבע וחצי הנחתי את קופסת הצבעים שלי על המדף העליון של מוחי.

שאף אחד לא יסתכל בה, אמרתי לעצמי, ויצאתי מביתי, שריק היה כבר
מריחותיו.

הפעלתי את הרדיו במכוניתי. יומן הבוקר:

אינפלציה דוהרת... אינפלציה גוברת...

שטויות, אמרתי לי, גם אני סובלת מאינפלציה של בדידות גוהרת.

החלפתי את היומן בקלטת. בואי כלה, קראה לי אחינועם ניני, אך לי
לא היה לאן לבוא.

הגעתי לעבודה. למשרד. פישפשי אדם התגודדו סביבי. עלוקות שניסו
למצוץ מפי ולו מילה אחת על הגבר שלי.
כוונתם היתה מוסתרת, אך לטעמי, הרישעות שבחיטוט גברה על
כוונתם.

ניגשתי אל העציץ. אל הצמח שבהתפתחותו ראיתי, כמעט, את הצורך
לחיות. השקיתי אותו. לעיתים קרובות  אפילו דיברתי אליו. היום
גיליתי לו שהגבר שלי עזב. אותי. לא היו לו עיניים לצמח, ולא
יכולתי להבחין אם בוכה  הוא, אך אני בטוחה שהקשיב לי. הוא
הקשיב, כי אחד העלים נפל ברגע שגיליתי לו, שהגבר שלי עזב.

גם את הקפה, כמו את תה האוכמניות, לא הספקתי לשתות מגודש
העבודה שנערמה על שולחני, שהרי לקחתי  שבוע חופש בשל מה שנראה
לי כהתמוטטות לאחר שהגבר שלי עזב. וחוץ מזה הייתי חייבת לסדר
לי את קופסת  הצבעים שלי.

אחר-כך הבוס קרא לי ושאל אם הכל בסדר. מכרתי לו חיוך מעושה,
ואמרתי שכן. שהכל אצלי בסדר. ושגם אני  בסדר, וביקשתי לשוב
לשולחני. לתדהמתי הוא לא התעקש לדעת מה קרה לי בשבוע הזה.

זה לא מפני שאת לא חשובה, אמר, אך את מעדיפה לסיים את העבודה
שהצטברה על שולחנך.
אני הסכמתי איתו, והוא הבטיח שעוד נשוחח. מבחינתי אני, הבטחתי
להסתיר את קופסת הצבעים שלי מעיניהם  של האנשים. כל האנשים,
ולכן הסתרתי אותה, כזכור, על המדף העליון של מוחי.

אני לא אוהבת שמשתמשים בצבעים שלי.


בהפסקת הצהרים, כאשר כל המזכירות יצאו להתבטל באיזה שום מקום
שורץ רכילות לפשר חופשתי  הפתאומית, התקשרתי אליו. אל הגבר
שלי. שהיה שלי. זה שעזב אותי.

הוא הבטיח שבערב הוא יבוא. התנתקתי ממעבד התמלילים וסגרתי את
המחשב. בחמש בדיוק התנעתי את  מכוניתי, והפעם ממש הרגשתי,
שאחינועם ניני פונה אלי כשהיא מבקשת: "בואי כלה".

סירקתי את שיערי, ככה, כמו שמסדרים הינומה על הראש, ולבשתי
שמלה. לבשתי שמלה הכי קרובה לכך  שאיראה בה כלה.

הערב כבר בא. אך הוא עוד לא הגיע. נשענתי על הכורסה, והרגשתי
שההינומה שלי מתפרקת. רצתי למראה  ותקעתי סיכות בשיערי. כן,
לשמור על שלימותי ככלה.

הוא לא צילצל בפעמון.

הוא גם לא הקיש בדלת.

הוא נכנס כרוח מסתערת, נגע בי במקומות ששימרתי עבור אצבעותיו
וידיו ובכלל, עבור כל מגעיו. ואז ביקש שלא  אתקשר אליו שוב.

ואז הוא ריסק כמה חדרים בלבי, מעוצמת הרוח שהחדיר אל גופי
בצאתו, כמו בכניסתו. לא הבנתי מה קרה לו,  הרי ידיו התהלכו
רכיל על גופי. כמו שסיפרה ידו האחת לחברתה, כמה נעים להלך על
גופי.

אפילו השמלה התקמטה מעט מרחש המגע. וההינומה עוד נותרה על
ראשי. וגם הסיכות שדקרו ופערו במוחי עוד  כמה פתחים לצבעים
חדשים.

הדלת נטרקה אחרי המעשה הבלתי נתפס הזה. כמו כעסה עליו, השמיעה
צעקה בפגיעתה במשקוף. כמו כעסתי אני  על פגיעתו במחשוף תשוקתי
אליו, נשבעתי שהוא לא ישמע יותר את בכי געגועי אליו. אבל
נזכרתי, שחסרים לי עוד  שלושה צבעים בקופסת הזכרונות שלי.


הנחתי לעצמי להתרחש סביב הצבעים שלי, שהרי חסרו לי עוד שלושה
צבעים. את הצבע הכתום הוספתי  לקופסה, כאשר בא עוד פעם אחת
להתפרק על יצרי. הוא הביא לי "צפור גן עדן".

שיהיה, אמר, למנוחה. שאהבתך אולי תיכנס לגן עדן, ותנוח לה.

הוא היה מוכן לקטוף עבורי אפילו מעט שמש, לחמם בה את בדידותי
ואת גופי, ובלבד שאפסיק לזכור אותו.

את הטעם החמוץ שטעמו חיי בלעדיו, את הזכרון הזה, צבעתי בצהוב.

הרגשתי שרק הצבע החום עוד חסר לי.

שלחתי אליו הזמנה, בה ביקשתי ממנו שיבוא ללוותני. מקבורתי,
שברגבי האדמה, הבטתי בו ואמרתי בחיוך:

אמנם ניצחת, אך לך אני מורישה את קופסת הצבעים שלי. רק לך אני
מרשה להשתמש בהם. ואם תשמיד אותם,  זכרוני ירחף מעליך בלילות,
להזכירך עד כמה אני קיימת בתודעה הקיומית שלך, אמרתי ועצמתי את
חיי.

אחר-כך פקחתי עיניים בזרועות של מלאכים מאהבה אחרת.