רוח שרקה באוזניי. לא בדיוק רוח, מין צליל מוזר כזה, כמו קולות
הרקע שהשמיעו בסדרות טלוויזיה ישנות שהתרחשו בערי רפאים. איך
סופר גדול, רקדן מילים עילאי, היה מתאר את זה? צליל מהדהד של
ריקנות? לא יודע, כנראה שאני לא מוכשר מספיק בשביל לחשוב על
תיאור לבד. אולי זה בכלל לא משנה, בכל זאת: נתליתי על קצה
צוק.

תפסתי את דנה במותניים וחדרתי אליה בכוח בתנועה אחת. הרגשתי את
הרוך שבירכיה, הצלוליטיס שהיא תמיד בכתה בגללו. דנה, דנה
הסתומה. מה עובר לה בראש? היא כל כך רזה שאפשר לשלוח אותה בתור
תיק צד בטיסה לאילת. אבל זו דנה.
"לא מגיע לך שאני אזיין אותך. את לא שווה אותי, ולא שווה את
הזין שלי."
הנעתי את מותניי בתנועות קדימה ואחורה, מרגיש אותה גונחת.
המילים שלי לא אבדו בחשכה ששררה בחדר - מותניה התהדקו, והיא
החלה לנוע בריגוש, להגביר את הקצב.

לא בדיוק נתליתי על קצה צוק, כשאני חושב על זה. התנוחה שבה
שכבתי הייתה מסובכת מאוד, כמעט אקרובטית. הכתפיים שלי נשענו
בכוח על רצפת צוק בגובה בלתי מתואר. העקבים עשו בדיוק את אותו
הדבר, אך על צוק אחר במרחק מטר וחצי. הפנים - לשמיים. לא היה
לי במה לתפוס. לא היה מי שיעזור לי. זה רק אני - אני, השמיים
והרצפה הרחק למטה. הלוואי שהייתי יכול להיאחז באוויר.

דנה החלה להתנשם. החזה שלה התנפנף לו קדימה ואחורה, משמיע
קולות חבטה עמומים בכל פעם שנעצר על ידי גופה הענוג. חפנתי את
השד הימני שלה, הרגשתי את הפטמה - זקורה כמגדל אייפל. בעצם,
עקומה קצת: זקורה כמגדל פיזה?
"אני מבזבז את הזמן שלי עלייך. מגיע לי הרבה יותר טוב, כל כך
הרבה יותר."
התנועות שלי החלו להיות מהירות יותר, והרגשתי שגם אני מתעלה
לרמה אחרת. עכשיו זה ייגמר רק כשזה ייגמר.

החזקתי את שרירי הבטן מתוחים בכל הכוח שנותר לי. ידעתי שלא
נותר לי עוד הרבה זמן - התחלתי לרעוד ממאמץ. ידעתי מה יקרה לי
כשאפול. לרצפה זה לא יזיז - עוד מכתש קטן שייעלם תוך כמה
חודשים. היא תחזיק מעמד. האוויר ינשום לרווחה - בכל זאת,
הריאות השחורות שלי לא יזהמו אותו יותר. הרוח יכולה לנשוב
ולקחת אותו למקומות יפים יותר. והצוק - מה אכפת לו? הוא נשאר
היכן שהיה.

"את בסך הכל עוד בחורה. בחורה? אפילו לא - את תולעת חסרת אופי.
לא ניפגש יותר לעולם, נגמר."
התחושה הייתה נעימה, מאוד נעימה. כמו טבעת לחץ, הירכיים של
דנה, המפשעה שלה, החלו להתכווץ. היא החלה לדחוף את עצמה עליי
בכוח שהפתיע אותי קצת: היא לא הייתה שמשון הראסטיונר, גם לא
הרקולס בן האלים. בסך-הכל עוד נימפומנית בולמית ששונאת את
עצמה. היא החלה להדוף אותי לאחור בתנועות אימתניות - ואני
משכתי את עצמי קדימה, מפחד לעזוב. אוי, אלוהים!

שרירי הבטן אכזבו אותי. חשבתי שאצליח להחזיק מעמד לפחות עוד
חמש, עשר דקות. אבל הם פשוט עזבו - וויתרו. לא שלטתי עליהם,
וכוח המשיכה עשה את שלו. כמו קש שתייה התקפלתי לכיוון התהום
והחלתי ליפול. לא פחדתי, לא נכנסתי לפאניקה - הייתי מוכן
לנפילה, לסוף. הסתכלתי על הקרקע מתקרבת אליי ותהיתי אם עשיתי
כל מה שיכולתי כדי לצאת מהמצב. האם באמת לא יכולתי למשוך את
עצמי מעלה, הרחק ממורד תהום הנשייה?

הלחות שבין רגליה, התנועות המהירות והגניחות שלה עשו את שלהן.
תפסתי את דנה בכתפיים והחלתי לנוע קדימה ואחורה בכל חלקיק של
יכולת שנשארה לי, בכל הכוח והמהירות שיכולתי למצוא בתוכי.
"זונה! זונה!!! את כלום, את אפס, את חסרת משמעות!!!"
מעכתי את כתפיה בכוח ענקים. זרם אדיר של זרע התפוצץ לתוכה אחרי
שהחלה לצעוק בכאב ובעונג שנמהלו זה בזה. המשכתי והמשכתי לפמפם,
כמו בוכנת מנוע איטלקי שלא מוכן לוותר. הרגשתי את זה שוב - זה
כבר לא הפתיע אותי הפעם. הזיעה שכיסתה את גופי נטפה על גבה של
דנה. צחקתי כמו מטורף, מלא סיפוק אלוהי. הייתי עצמי לרגע אחד
קטן שיעבור ולא יחזור.

כשפגעתי בקרקע, לא הרגשתי כלום. לא כאב, לא הלם, לא זעזוע.
עברתי לסוג אחר של קיום, מוקף בספקטרום של רגשות בכל צבעי
הקשת. שמעתי את צלילי היגון של עצמותיי שהתרסקו לחתיכות, את
הפעימה האחרונה של לבי שהשתטח לצורת פנקייק. הרגשתי את האדמה
צוחקת לעצמה. הפסדתי.

03-10-2005