''למה אתה עושה את זה? למה אתה גורם לי לפקפק ב... בהכול?''
היא שאלה עם דמעות החונקות את גרונה. ''לפקפק במה שאני עושה,
במה שאני מאמינה בו, במה שאני מרגישה, במטרה שלשמה אני עושה
דברים. למה אתה לא מפסיק?'' שאלה בתחינה.
''איך?'' שאל חזרה, נואש לעזור, אך מרגיש כעיוור מול השמש; לא
מסוגל לראות את מה שכנראה מאוד ברור לה.
''תלך.'' אמרה כמעט ללא קול.
''ללכת?''
''כן. תלך. פשוט... תלך.'' התחננה. ''תעזוב אותי כאן. לבד.
לחשוב. לסדר את כל הבלגן בראש שלי. למצוא נקודת אחיזה שוב.''
ניסתה להסביר. רגשות גברו על היגיון, אבל זה לא אומר שאסור
להילחם.
''אני לא הולך מכאן.'' הכריז והתקרב אליה. ''את מחפשת נקודת
אחיזה? תאחזי בי. אני לא הולך.'' הודיע שוב.
''למה?'' קראה בדמעות. ''בבקשה, זה כל מה שאני רוצה עכשיו. כל
מה שאני צריכה. רק להיות לבד, להשקיט את ראשי.''
''הדרך היחידה שאני עוזב אותך, זה במוות.''
''בסדר!'' קראה בטרם סיים את המשפט. רק להיות לבד.
''את רוצה שאני אמות?'' שאל, כאב חונק את לבו וגרונו.
''אני רוצה להיות לבד.'' לחשה.
''גם אם אני צריך למות בשביל זה?'' הוא לא האמין שלא הכחישה.
או הגיבה.
''לא. אני לא רוצה שתמות, אבל אתה לא מוכן לעזוב אותי.'' ניסתה
להסביר. היא רק מנסה. וכלום לא עוזר. כלום לא קורה. כלום לא
משתנה. ''בבקשה. בבקשה, רק לך. אני אדבר איתך אחר כך. רק לך
עכשיו.'' הרעשים בראשה התגברו. הם ציוו עליה, פקדו עליה, דרשו
ממנה. היא לא ידעה מה, היא רק הבינה.
''איך אני יודע שאמצא אותך, אם אלך?'' שאל. מוכן לסגת, אבל רק
בידיעה שיש לו לאן לחזור.
הרעש לחץ טיפה יותר.
''פשוט לך מכאן!'' צעקה עליו. היא התקדמה אליו, הולמת בו
באגרופים ללא מטרה. ''איך אתה יודע שתרצה לחזור בכלל? אתה לא
יודע מי אני! אני לא יודעת מי אני!'' צעקה עליו, נואשת
שיבין. אבל היא היחידה שהבינה. ''אני כבר לא יודעת מי אני.''
לחשה לעצמה. הבנה לא קידמה אותה לאן שרצתה להגיע אליו. היא
קרסה לרצפה. והחלה להתייפח.
הוא נפל לצידה, ושם יד על גבה. ''אני רוצה לחזור הביתה. לרחם.
אני לא רוצה להיות כאן יותר.'' אמרה לעצמה ולאף אחד. היא אפילו
לא ידעה שהוא שם. היא חשבה שהרגישה משהו, אבל לא היה לה את
הכוח לוודא.
היא כבר לא הרגישה כלום.
''איפה את עכשיו? מאיפה את רוצה לצאת?'' שאל בשקט.
הרעש דיבר אליה שוב.
''מכאן. מאיפה שמסתכלים עליי ובודקים אותי ומנסים אותי ואומרים
לי ועושים לי ורוצים ממני.'' ענתה שוב לאף אחד. ואולי לאוויר.
ואז הרימה את ראשה והסתכלה עליו. לפתע מפוקסת וממוקדת.
''מהרעש.''
הוא לא חשב שזה הוא. אבל כנראה שהיא חשבה שזה הוא. הוא לא ידע
איפה היא. אבל כנראה שאין שם מקום בשבילו.
אז הוא הלך. בדיוק כמו שמישהו ביקש.
הוא קיווה שהרעש יפסיק.
הוא לא ידע שהוא לא.