הנה היא,
הנה היא שוב.
חותכת מסלולה בדממה.
חריפות משכרת
עוטפת אותה.
ועיניה עייני מלאך,
ומבטה זדוני.
מבעירה את כל חושיי סביבי.

והיא לא תביט אחורנית,
לא יודעת בשניים.
פרוצה ובתולית,
נושכת שפתיים.
כולאת את כנפייה,
ואין שום מעבר.
בשבילה אין גבולות,
רק הצער הוא מבצר.

פסל שיש קר,אלה,
נרקמת לסמל.
מחזיקה במושכות,
מהדקת את החבל.

ואת מתרחקת
-את נגמרת.
אף אחד אותך מכיר,
והפירואט שלך סובב
כשליבך הוא כה שביר.

ולא תביטי אחורנית,
גם אם תוכלי בשניים.
שבוייה בעודך חופשית,
מבעירה אש על גב המים.
כולאת את כנפייך,
ואין שום מעבר.
אין לאן - אין גבולות,
רק הצער הוא מבצר.

ואני אחכה לך,
במקום שההווה
ירחיק את העבר
ויאבדו כל פחדייך
החוצצים בינך ובין
המחר.